כן, הרגשות מתאימים למצב.
היי,
אוקי זה מצב קצת מוזר אז אני מקווה שהסברתי טוב:
יש לי תחושה רעה כשאני בבית שלי (בבית של ההורים שלי שבו לצערי אני גרה).
אני לא יודעת מה זה… אבל יש לי דחף לצאת משם. תמיד זה היה החלום שלי לגור בבית משל עצמי… לצאת מהחור הזה יום אחד…
כרגע אני לא עושה את זה בגלל מצב כלכלי שלא מתאפשר לי (אני צריכה לחסוך ללמודים).
בעקרון הדחייה שלי מהבית באה בצורות שונות, לדוגמא קשה לי כשכל האורות כבויים בבית או שיש חללים חשוכים לגמרי, זה מעורר בי חרדה ופחד לא מוסבר (קחו בחשבון שאין לי שום בעיה כזאת מחוץ לבית).
כשעשיתי שנת שירות שבה הייתי בדירות שירות בעיר אחרת, לא היה לי כלום, שום חרדה שום דיכאון לא מוסבר… לא היה לי אכפת מזה שאין לי אוכל טוב או שאני בדירה עם עוד 9 אנשים או שמסריח העדפתי את זה מאשר את הבית.
שבבית בתכלס יש לי תנאים יותר טובים.
לא גדלתי במשפחה הכי מלטפת ואוהבת. ההורים שלי לא סובלים אחד את השני ולאחים שלי גם לא חסר, כן היו בלגאנים אבל לא משהו קיצוני.. קצת מכות (לא חושבת שהייתי קורבן לזה לפחות לפי מה שאני זוכרת) אבל ממש מזמן כשהייתי קטנה יותר היו יותר דברים יותר כמו צעקות וויכוחים וכל מיני על בסיס יום יומי.
אה! וכמובן אמא דתיה מקובעת אז מרגיש כמו כלוב עוד יותר, אבל זה כבר סיפור ליום אחר.
בכל זאת אני מרגישה לי שהתגובה שלי והדחייה שלי מהם ומהבית קצת מוגזמת… זה לא שאני לא אוהבת את המשפחה שלי, אני פשוט לא רוצה לחיות איתם אני מרגישה תקועה.
אני לא אדם רגיש, אני יודעת למתן את עצמי כשצריך, אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד הזה, עם העובדה שאני צריכה להשאר פה בבית משוגעים הזה עוד שנה כדי לחסוך…
גם כשבקושי יש מישהו בבית בזמן האחרון ויש שקט אני עדיין רוצה לברוח…
זה נורמאלי מה שיש לי? או שאני עושה דרמות וחושבת יותר מידי כשאני על רטלין?
יש פיתרון??
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025