בחרתי ללמוד מדע כשהייתי צעיר כי זאת היתה המטרה שלי. תמיד מגיל צעיר אהבתי את הנושא. למדתי תואר ראשון בפיזיקה ומשם התקדמתי לתארים מתקדמים במקומות שונים בארץ ובעולם.
כרגע אני בשלב הפוסט-דוקטורט הראשון שלי. וכבר מעכשיו כשאני פחות מחצי שנה ב"משרה" הזאת אני מחפש מקום חדש. למה? כי יש חוזה קצר וחוסר ביטחון תעסוקתי נוראי.
השכר שאני מקבל עכשיו הוא בדיחה רעה. 8500 שקל, ללא שום תנאים סוציאליים. אני לא משלם מזה שום מסים. אבל מצד שני גם לא מפריש פנסיה וביטוח לאומי, אז יוצא שאני פשוט מאבד שנים ללא צבירה. ביטוח לאומי ומס ביראות אני משלם בנפרד כמובן, אף אחד לא שואל אותי.
אפשרויות התעסוקה הם מוגבלות. בארץ נפתחות בממוצע שתי משרות זמניות לשנה לדרג שלי. בעולם זה משהו כמו 100-150 משרות, אבל מצד שני גם כמות המועמדים היא פי 300 יותר. וכל שנה יש סבב שבו כולם שולחים קו"ח לכל המקומות, ככה שכל שנה מקבלים משהו כמו 50 מכתבי דחיה ועוד 50 התעלמויות ללא מכתב.
עכשיו לשאלה:
אני אדם עקשן כעיקרון. וקשה לי להגיד "אני עוזב כי קשה". נכון, התנאים קשים ולא משתלמים. ונכון שכל מי שעזב את האקדמיה עם תואר דוקטור מוצא עבודה משתלמת פי 3 יותר (בלי הגזמה, 20-25 אלף לדוקטור מדע לא נחשב כזה להיט) תוך תקופה של פחות משנה. אבל מצד שני:
אם אני עוזב אני חושש שתהיה לי תחושה כבדה של כישלון. לא הצלחתי לעמוד ביעד שהצבתי לעצמי. רציתי להיות מדען, אבל במקום זה אני הולך לכתוב קוד פייתון משעמם שמחשב לי סטיית תקן של שיט כלשהו. כל פעם כשמישהו יזכיר את נושאי המחקר שלי, אני ארגיש ש"אני לא שם יותר". שפספסתי. או יותר מכך: שהמאמצים שלי במהלך העשור האחרון לא הובילו לכולם. במקום להתעסק במדע (דבר שבשבילו התחלתי ללמוד מדע) אני עסוק בארכיטקטורה של ליבות מעבד. תמורת תשלום הגון, תנאים טובים וביטחון תעסוקתי. אבל זה ירגיש לי כמו להרים דגל לבן.
ואי אפשר לעסוק במדע באמת כשאתם לא מדענים. זה לא תחביב, זה עבודה שדורשת שעות של עבודה. ואם אין לך מסגרת, אף אחד לא יצליח לעסוק מחקר בשעות הפנאי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות