מחשבות טורדניות חזרו אחרי השחרור

היי, אני בן 20. השתחררתי מהצבא על רקע נפשי לפני כבערך חצי שנה. הפסיכיאטר הצבאי אבחן אותי עם דכאון קליני (depressive disorder) ושחרר אותי לאחר שסירבתי לקחת כדורים מפחד שאתאבד.
התחלתי לטפל בעצמי לאט-לאט אחרי השחרור, קנאביס די עזר לי וחזרתי להרגלים ישנים כמו אימונים, כתיבה שאני מאוד אוהב וכו'. אני די מתפקד עכשיו ואפשר להגיד ש"הבראתי" אני אפילו עובד במשרה מלאה שזו התקדמות בהתחשב לכך שבצבא הייתי זבל של חייל למרות שזה אף פעם לא היה מי שאני, פשוט לא היו לי כוחות נפשיים לתפקד בצורה תקינה.. כל הסגר הראשון העברתי במיטה בגדול ועצם זה שאני עובד עכשיו ועובד על עצמי (כבר ירדתי 6 קילו) זו התקדמות עצומה בעבורי..
ועדיין, אני מרגיש ריק.
אני מרגיש אשמה מאוד עמוקה. אשמה על זה שיצאתי מהצבא ואולי "הקצנתי" את מצבי במקום לנסות אולי לתת צ'אנס לכדורים, אשמה על זה שלא ניסיתי להתמודד, אשמה על הדאגה שגרמתי להורים שלי ואשמה על דברים לא קשורים, שהם כבר נושא שיחה ליום אחר. בעבר למרות כל מה שהתמודדתי איתו למדתי לסלוח לעצמי ולהמשיך הלאה על מספר טעויות שעשיתי, וההשקפה הכללית שלי היא שאני אדם טוב ויש לי חיים שלמים להמשיך איתם, אבל אני כבר מרגיש שאני מאבד את זה. המחשבות הטורדניות על האשמה הזו והמחשבות שאולי בכל זאת אני לא "בסדר" לא עוזבות אותי. אחת לכמה ימים יש לי מחשבות אובדניות על אף שאינני אובדני יותר. אני כן רוצה לחיות, אני כן רוצה להגשים את עצמי ולפצות על העבר שלי, פשוט הראש שלי לא מפסיק לזמזמם, אני מרגיש כאילו אני כלוא בתוך המחשבות שלי. זה מגיע למצב שעל כל בערך כמה ימים שהעסקתי את עצמי ואני מרגיש טוב, פתאום יש לי נפילה, וביום של נפילה אני הופך לבן אדם הכי לא נעים עלי אדמות. אני עצבני, שקוע בעצמי ומדבר ללא אנרגיה. אני לא יודע מה לעשות, חשבתי שנפטרתי מזה...
אני מפחד ללכת לטיפול שוב כי מהניסיון שלי זה פותח פצעים ישנים של העבר, ואני מפחד שזה אולי אפילו בתהליך הטיפול יחמיר את מצבי ויגרום לי לאבד פרנסה, ואני לא רוצה להמשיך להדאיג את ההורים שלי..
אני אפילו לא בוכה יותר, אני פשוט מרגיש ריקנות. לא עצב.
מה אתם מייעצים לי לעשות?
קשה לי, חשבתי שברגע שאשתחרר ואתחיל לעבוד על עצמי החיים לא ירגישו כמו מטלה ואני פשוט מרגיש כאילו כל בוקר אני צריך לשים מסיכה להעמיד פנים שהכל בסדר ולשטוף לעצמי את המוח מחדש... אני מותש