אני נשוי לאישה שאני אוהב, אבל אנחנו לא מסתדרים כבר תקופה. פשוט לא מתאימים; אין לנו על מה לדבר, שנינו מרגישים שאנו סתם מעבירים את הזמן אחד עם השנייה ולהפך. רוצים בטובתו של האחר אבל באמת מבינים שזה לא זה ואין טעם להמשיך כי אנו סתם מבזבזים את החיים.
הבעיה שהיא בהריון, חודש רביעי כבר. ובנוסף אני ישראלי והיא לא, גרים כרגע בחו"ל אך מתכננים לחזור לארץ בקרוב (גם ללידה).
בגלל ההריון אנו דיי מדחיקים את השיחות הקשות, כי שנינו מבינים שיש ילד בדרך.
היא כל הזמן "מאיימת" או להישאר פה כיוון שאנו לא מתאימים, או שנהיה בארץ אני צריך להיות איתה כל הזמן כי היא לא יודעת / יכולה / בוחרת לחיות בצורה יותר פתוחה, מבחינה של ללכת לחנויות, לטייל בשכונה אפילו, לעשות משהו (במיוחד אחרי הלידה).
היינו גרים בארץ בעבר, כך שזה לא חדש לה. וכמובן שאני אהיה איתה - הרבה, אבל לא ברמה שאני לא יכול ללכת לעבודה אפילו.
זו לא החלטה קלה בכל מקרה, ואם היינו ישראלים כנראה שלא היינו ממשיכים ביחד, אבל העניין של המדינות השונות. אני יודע שאם ניפרד היא פשוט תיקח את היחד לחו"ל ואז אני אצטרך לעבור לשם לשארית חיי כדי להיות קרוב (אני לא נוטש את הילד כמובן).
אני אומלל במערכת היחסים וגם היא. ואני מכה על חטא כל יום שנכנסנו להריון ולא הפסקנו הכל לפני, או בשלב מוקדם יותר. ועכשיו אני חושש שזה מאוחר מידי.
אני מרגיש שאני אדם נורא, אבל אני ממש מתפלל כל יום (ואינני אדם דתי בכלל), שההריון לא יתקדם באופן סדיר, ושייקרה משהו כדי שיהיו חייבים להפסיק את ההריון, אבל בינתיים כמובן שהכל ממשיך במצב טוב. אני באמת לא יודע מה לעשות. אני פשוט לא יכול להכיל את העובדה (עבור שנינו) שנחייה אחת עם השני ולהפך כאשר אנו יודעים שזה לא עובד.
לא יודע מה לעשות... אני שבור והרוס.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות