מרגישה שבאילת זה הבית שלי ופה אני כמו חצי בנאדם ולא מצליחה להחליט

היי לכולם קצת רקע עלי אני חד הורית בת 27 עם ילד מהמם בן 4.5 .
בילדותי היה לי אב מכה שעשה לי פוסט טראומה וברחתי מהבית בגללו בגיל 15 רוב חיי הסתדרתי לבד גרתי אצל חברה אחכ חזרתי לאמא אחרי שהורי התגרשו לא הסתדרתי בבית של אמא (לא בגללה היא מדהימה) בגלל העיר שאנחנו חיים בה לא מתחברת ..בתור ילדה תמיד הייתי מחפשת לצאת מחוץ לעיר הוריי ,נסעתי לאילת עבדתי חייתי חיים עצמאיים היה קשה אבל היה לי טוב שם ..הכרתי בחור אלים בהתחלה היה בסדר ואחכ הגיעו המכות ,ההשפלות והבגידות וגם לידת בני כל עוד הייתי איתו הייתי חייה מהיד לפה והיה לי מאוד קשה להסתדר לבד הוא לא היה תומך בכלום עברתי איתו המון ובסוף למזלי נפרדנו בגלל עוד אחת מהבגידות שלו .
מאז אני אצל אמא שלי השאלה היא כזו אני חייה בעיר הוריי תכף כ3 שנים השתקמתי אני חוסכת הבאתי רכב כדי שיהיה קל יותר לנוע ממקום למקום בסך הכול טוב לי אבל לא מספיק מרגישה שחסר לי משהו ומשום מה המחשבה על אילת ועל חזרה לעיר שהיה לי בה כל כך טוב לא עוזבת אותי כל הזמן הזה רוצה לחזור אבל מפחדת שלא אסתדר שאולי אני אעשה נזק לילד שלי כי עברנו המון (לא הזכרתי בסיפור עוד ערים שחיינו בה כי ניסיתי את מזלי בתקווה שהאב יתאפס) אני ממש סובלת מהמחשבות על אילת יום ולילה לפעמים זה נרגע ולפעמים תוקף אותי כמה חודשים של אי שקט ורצון עז לחזור אני לא יודעת מה לעשות לחזור או להישאר קרובה למשפחה ?
אימי אמרה שאם אני יהיה קרובה אז הם יעזרו וישמרו על הילד אבל זה לא מה שאני מחפשת בגלל הפוסט טראומה קשה לי לסמוך על אנשים ובגלל הזכרונות ילדות שלי שהייתי שומרת על אחיי הקטנים נשמר לי דפוס התנהגות שאף אחד לא אמור להיות איתו חוץ מימני זו אחריות שלי ואין לי בעיה להפסיד בייביסיטר כדי להגשים את מה שהלב שלי רוצה יש לי גם סבתא מאוד מבוגרת וחולה אבל בתור ילדה עד גיל 15 הייתי עושה הרבה כדי לרצות את ההורים אם זה נקיונות ושמירה על אחיי ובא לי כרגע להתעסק בחיים שלי גם כשחייתי שנה לבד בבית משלי אף אחד לא בא לבקר רק אני תמיד הולכת אליהם חבר אמר לי שזו לא האחריות שלי לדאוג למשפחה אלא שלהם ושתרמתי מספיק ועכשיו תורם של אחים שלי .
מרגישה שבאילת זה הבית שלי ופה אני כמו חצי בנאדם ולא מצליחה להחליט מהפחד שלא אסתדר או שארגיש בודדה מידי מפחדת ולא יודעת ממה אשמח לחוכמה ההמונים מה כדאי לעשות ❤️