האם זה הגיוני שבן הזוג לא עזר לי?

שלום לכולם,
אני בזוגיות כבר מעל 3 שנים וכל אחד עדיין גר בבית הוריו אך יש לנו רצון לעבור לגור ביחד כאשר התאפשר. בנתיים עד שזה יתאפשר אני מעוניינת לקנות רכב על מנת לשפר את איכות חיי האישיים וכמובן שיהיה לי יותר קל להגיע אל בן הזוג וגם אני חושבת על האופציה שנוכל לטייל הרבה ביחד במקומות חדשים כמו שאנחנו אוהבים. על מנת להתקדם אל המטרה קבעתי עם אחי שניסע ברכב שלו לראות ביחד רכב שנמצא בעיר אחרת במרחק של שעה נסיעה. כך קרה שביום שקבענו לאחי התקלקל הרכב ובשביל שלא נצטרך לבטל גם אני וגם הוא חיפשנו חברים שאולי יהיו פנויים לעזור לנו מכיוון שהיה לנו חבל לא לנצל את הזמן כי נדיר שאני ואחי מצליחים למצוא זמן כי שנינו עובדים ואני גם סטודנטית ואנחנו מאוד עמוסים.
יום לפני בן זוג שלי במקרה עשה מנוי לcar2go שזה קונספט של רכבים שפזורים ברחבי העיר בחניות מסודרות ואפשר לקחת רכב בכל עת. מכיוון שלא היו לי חברות שפנויות באותו הערב חשבתי שאם אין ברירה אוכל לבקש מחבר שלי שנשכיר רכב כזה ושהוא יקח אותי ואת אחי לראות את הרכב. אך נעניתי בשלילה בטענה שיש לו תוכניות ושהוא לא רוצה לשרוף את הזמן שלו על נסיעה ארוכה הלוך חזור. ניסיתי להסביר לבן זוגי שאמנם היוזמה של קניית הרכב היא נטו שלי ואני אחראית על העניין, אני רואה בזה תוסף שישרת את שנינו ושאני בתור בת זוג אוהבת תמיד אחלוק איתו ברכב במידת הצורך, באמת מכל הלב. בנוסף שנינו ידענו שבוודאות אין לו שום תוכניות או משהו דחוף לבצע ויכל לעזור לי ובכל זאת אבל כאשר שאלתי אותו בכל זאת מה התוכניות שלו הוא ציין דברים ברי דיחוי כמו לנגן על הגיטרה סתם בשביל הכיף. הוא לא היה מוכן לעזור לי וטען שזה העניין שלי ואני צריכה להסתדר עם זה לבד ואני מרגישה שבמילים האלה הוא ממש הפריד בינינו כאילו אנחנו לא ביחד וכל אחד מתעסק בחרא שלו וזהו. ניסיתי לשכנע אותו כי זה ממש חשוב לי ויהיה קשה בעתיד למצוא עוד זמן פנוי אבל הוא הוא טען שהוא לא מבין מה הבעיה שניסע באוטובוס. אמרתי לו שבתחבורה ציבורית לוקח פי 2 זמן ואם ניסע מאוחר בערב כנראה שלא יהיה לנו איך לחזור וזה בעייתי אך הוא המשיך להכחיש אותי כאילו הוא נוסע בתחבורה ציבורית יותר ממני (ואני זאת שיותר בקיעה בתחבורה ציבורית ויותר נוסעת עליה. הוא בעיקר נשאר תמיד באותה עיר). גם הפריע לו שביקשתי ממנו ב"דקה ה90" אבל הסברתי לו שקלים קורים ולפעמים צריכים עזרה ברגעים דחופים והסיבה שלא קראתי לו מלכתחילה כי באמת לא רציתי לשרוף לו את הזמן אם אני ואחי יכולנו להסתדר בלעדיו.
אני כמובן מבינה שהבקשה שלי היא "קאדר" ומי לא היה מעדיף להישאר בבית בכיף... אבל ממש נעלבתי ממנו שלמרות הכל הוא קרא לי אגואיסטית שאני מפצירה בו לנסוע איתי ושאני לא מתחשבת בזמן שלו. ממש מעציב אותי לחשוב שכשדיברתי עם חברה ובדקתי איתה אם היא יכולה להסיע אותי היא בכיף הייתה עוזרת לי אם לא היה לה משמרת. כמות הפעמים שהקרבתי מהזמן שלי, הוא לא מעלה על דעתו בכלל נתחיל מיזה שאני לרב זאת שבאה אליו הביתה בתחבורה ציבורית מעיר אחרת ולא ההפך. ועד לכך שאני יודעת שאני הייתי עושה את זה בשבילו במיוחד אם הייתי פנויה ממחוייבויות באותו היום. הרגשתי שאין לי גב ושבכל טענה שלי הוא מגן על עצמו עם תירוץ כדי להתנער ממני.

אשמח לשמוע מה דעתכם על שני הצדדים לאור המצב שתיארתי מכיוון שבזמן הוויכוח בינינו הוא היה משוכנע שאם אשאל אנשים הם יגידו שהוא צודק ושהבקשה שלי מוגזמת מאוד. אז האם לצפות מבן זוג שלך לבוא לעזרה בשעת תקלה או בעיה שכזו זה נחשב אגואיסטי מפונק ולא מתחשב? או לגיטימי כי בני זוג צריכים להיות שם ולעזור בכל דרך שרק יוכלו ?