אני כרגע נמצאת בסוף השנה של כיתה יב. לפני הקורונה הייתי הבן אדם הכי אופטימי שאני מכירה. מלא החברים, תמיד מחייכת. מסתכלת על הצד החיובי שיש לחיים להציע. אבל בהתחלה של הקורונה אמרתי שזה חוויה מדהימה לעבור ולספר לדורות הבאים. אבל עם הקורונה פשוט הרגשתי שהבן אדם שפעם הייתי נעלם. הפכתי להיות זומבי שמפחד לצאת החוצה. בן אדם שהביטחון העצמי שלו בריצפה, ואיבד חברים בגלל שפעם הראשונה בחיים שלו הוא היה במצב קשה. ופתאום ראיתי שאין אף אחד שנמצא בשבילי. אבל זה לא רק זה, אני נסיתי למכינות. ועברתי הרבה בחיים שלי, ושמעתי הרבה פעמים לא. אבל זה כל פעם כואב בטירוף לשמוע את זה. ה ״לא״ הזה לא משנה כמה יעטפו את זה בסוכר, זה עדיין לא. אני מרגישה שאני עובדת כמו חמור, מגישה שאלונים. עושה ראיונות , שולחת סירטונים. ובסוף מקבלת לא. השנת שירות שחלמתי עליה עוד מכיתה ט אמרה לי לא. ואני פשוט מרגישה אבודה. כל פעם שאני מקבלת לא, אני אוכלת על עצמי סרטים שאני לא טובה. ושזה אשמתי. אבל אני לא יכולה להיות משהו אחר חוץ ממני. אבל מי שאני לא מעניין אנשים. וזה הכי כואב לי. איך אני יוצאת מהאכזבה של לקבל לא. איך לומדים לחיות עם זה? אני באמת לא יודעת, ואני אשמח לעזרה
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025