נמצאת בזוגיות עם אישה דתיה שלא מקבלת את עצמה. כמה עוד אפשר?

שלום לכולם,
בוחרת לפרוק כאן כי אני כבר מלאה.
נמצאת בזוגיות עם אישה דתיה בת 37. מזה כבר שנתיים. מכירות 3 שנים. זה התחיל מחברות טובה ובבום עבר לזוגיות תוך כדי טיול שהיינו.
הכל נעשה לאט ובקצב שלה, עד לא מזמן בכלל לא יכולתי לקרוא לזה זוגיות. היא לא מקבלת את עצמה. לטענתה אוהבת אותי הכי בעולם ואהבה מאוד גדולה אבל לא רואה את עצמה חיה עם אישה. היא שומרת שבת, דתיה. ותמיד מזכירה לי שזה לא לפי הדת שלה, שזה לא מה שהיא בחרה, שהיא נקלעה לסיטואציה. נוסיף לזה גם את העובדה שהיא גדלה בתוך משפחה מאוד פרימיטיבית שאין סיכוי שהיא תצא עם בשורה כזאת. עם אמא מאוד מעורבת שנורא לוחצת עליה לחתונה וילדים. כמובן שזה משפיע עליה. מאוד חשוב לה לרצות את אמא שלה. ובעצם את כולם.. חוץ ממני.
מה לא עשיתי בשביל הזוגיות הזאת?
הקרבתי חברים, משפחה, הפרתי בידוד כשהיא הייתה חולת קורונה והלכתי אליה (לקחתי סיכון) כאשר אצלי בבית יש אמא מקבוצת סיכון, הענקתי לה עולם, תמיד הייתי שם הראשונה! בשמחות, באירועים משפחתיים, בתקופות קשות ובעיקר בכל שלב שרק הייתה צריכה. תמיד הייתי שם להחזיק את היד ולהרים אותה. גם כשלפעמים הייתי מרוקנת מפבנים ולא היה לי מה לתת. כי כל בן אדם צריך שימחאו גם אותו בזוגיות(בדאגה, באהבה, במילים חמות) ואני לא מציינת את הדברים שעשיתי כדי לקבל מחיאות כפיים, אני אפילו שונאת שאני צריכה לציין את זה. כי זה נעשה מכל עומק הלב מבפנים.
אני לאורך כל הקשר מתיישרת אליה, לרצונות שלה, למה שהיא צריכה ומרגישה שאני מבטלת את עצמי לחלוטין. כשאני מבטאת את התחושות שלי ואת זה שאני מרגישה ריקה, ושגם לי יש צרכים ורצונות(צימצמתי אותם לבסיסיים בלבד) רק לקבל קצת אהבה, חיבוק חם, ושום דבר! אני נתקלת בחומה. בקיר. בבן אדם שאומר לי זה מה יש, ככה אני, את בוחרת להישאר ( כאילו שהיא עושה לי טובה שהיא נמצאת איתי) אני מרגישה שיש בה כעס ואפילו טינה כלפיי על כל שכביכול גרמתי לה להתאהב באישה. איך אני בדיוק אחראית לרגשות שלה?
כמה אני יכולה להיות ליד בן אדם, לרצות אותו, לדאוג לכל מה שהוא רק צריך ולבטל את עצמי?
אני לא רוצה שזה ייגמר , על אף שהסוף ידוע מראש. אני מאוד קשורה אליה, מאוד אוהבת אותה ולימים היא נהפכה לבן אדם היחיד שאני משתפת ומספרת לו משהו, הרחקתי ממני המון חברים שכבר שיח משותף אין שם.
כל פעם שאני מדברת איתה על הדברים אני מקבלת תשובות של זאת אני, אני לא רגילה להיות עם אישה ואני לא רגילה להעניק אהבה לאישה(אבל את כבר פאניקג שנתיים עם אישה עם כמה שתתכחשי לזה) ואני מרגישה נורא.
אני צמאה לאהבה. אני צמאה ליחס. זה לא בושה לומר את זה. אין לי את זה משום מקום כי את כל הסביבה הרחקתי. שמתי רק אותה במרכז. אז בן אדם שאתה משקיע את כל כולך בו יום ולילה, בריצות וסידורים עבורו ואתה מבטל את עצמך לחלוטין לא נותן לך יחס? זה שובר. גם אני צריכה לקבל יחס מאיפשהו. והיא לא מסינה את זה. טוענת שהיא זה לא אני, והיא מתייחסת בדרך שלה. (בטלפון פעם פעמיים ביום שהיא מרימה לי וטוענת שהיא מקשיבה למה שאני עוברת בעבודה וכו)
חשוב לציין שלפני כמה חודשים כמו שהיא כל כך ביקשה ורצתה נתתי לה להמשיך את החיים שלה, הרבה פעמים דיברנו על נתק ועל כך שזה צריך להיפסק יום אחד ותמיד דחינו את הקץ. שאיפשרתי לה להיות במקום הזה עם כל הכאב והלב השבור. היא אחרי שבוע דאגה ליצור איתי קשר חזרה והכל חזר על עצמו. השתנתה בדיוק לכמה ימים והכל חזר חלילה.
זה נשמע רע. אני יודעת. יחד עם זאת, אני לא מצליחה לקום וללכת. היא גורמת לי לחשוב שאני מדומיינת ושאני רק רוצה תשומת לב ושהבעיה היא בי. כשבתוך תוכי אני יודעת שלא. שכל אחד היה חולם לבת זוג כמוני. ני לא מושלמת, אבל אני יודעת מה אני מעניקה לבן אדם כשאני מאוהבת.
אשמח לקבל עצה מה לעשות כדי שהיא תתחיל להעריך מה שיש לה בידיים?
כשאני אומרת לה את הדברים זה יוצר אצלה אנטי והיא פשוט אומרת אז אל תהיי.