אני מרגישה כשלון ענקי ושאני אכזבה להורים ובעיקר לעצמי. כל מטרה ששמתי לעצמי לא

‎מגיל קטן היו לי קשיים חברתיים כי לא הרגשתי שייכת ובבית גם לא הרגשתי שידעת כי אף פעם לא היה לי את המקום שלי ועדיין אין לי (ליטרלי ישנתי בסלון שאגב זו 100% הסיבה שזה מה שקרה עם בן המשפחה) קצת סיפור רקע עד לפני שלוש שנים (כשהייתי כיתה י) אחד מבני המשפחה היה מטריד אותי מינית באופן קבוע (לא אנסו אותי אבל כן ריסקו לי את הנפש? חחח אין לי עוד דרך לתאר אתזה) ולא סיפרתי אתזה במשך 7 שנים כי לא ידעתי איך להוציא אתזה וגם הדחקתי אתזה ממש והיה לי לחץ לספר כי פחדתי שיכעסו עלי או שפתאום אתן לאחד ההורים התקף לב?(כי יש לנו בעיות לב במשפחה והיה לנו מקרים שלאחד מהם היה כמה התקפי לב) אז ממש. פחדת י לספר משהן שיגרום לטראומה ואולי יפתח התקף לב. וגם ואפילו לא הייתי ממש מודעת למה שזה גורם לי לעשות ואיך שזה היה משפיע עלי. עכשיו תמיד היו לי בעיות כלשהן לא רק בגלל מה שקרה לי אלא כי הבית אף פעם לא היה ממש מקום יציב אז כם לא היה לי רגע מנוחה בלי קשר למה שקרה גם עם הבן משפחה. בין אם זה בעיות זה נפשיות או חברתיות ועכשיו גם אני רואה שזה ממש משפיע בעניין של בנים כאילו אני בכלל לא רוצה כלום זה מרתיע אותי לדוגמה היה בן שממש אהבתי ושזה היה לי חדש ברמות כי תמיד ניסיתי להמנע מזה כי היה לי ״עבר״ רע וניסיון לא טוב עם זה כי זה הזכיר לי את המיניות שלי שנפגעה והרגשתי חולשה כזאת ולא אהבתי אזה ממש חזרתי להמנע מזה אפילו שניסיתי לא. ובכללי הבטחון שלי ברצפה מזה אז גם הרגשתי שזה לא הזמן למרות שזה יכל להיות טוב?.. לא לשפוט אותי על הזמן שלקח לי לספר אני באמת איכשהו קיויתי גם בלב שהוא יפסיק מתישהו ויום לאחד הוא יהיה נורמאלי אבל כשהבנתי שלא פשוט לא הצלחתי להפסיק לחשוב על זה וזה רק גרם לי לעוד יותר הרס עצמי אז אמרתי אתזה אבל לא כמו שרציתי ולא כמו שהייתי רוצה כי פשוט לא הצלחתי להוציא מילים ואמרתי אתזה כמו ילדה קטנה שלא יודעת לתקשר ולדבר כמו בנאדם בוגר. אז כשסיפרתי להם הייתי בכיתה י והם היו בשוק וכל המשפחה כבר ידעה וזה והשתנה היחס כלפי הבן משפחה הזה ועכשיו אני מרגישה מטומטמת שלא סיפרתי קודם ואומרת לעצמי למה לא סיפרת קודם כל התקופת נערות שלך נדפקה מזה ועכשיו רק עכשיו את מנסה להחלים מזה במקום בדיו ברגע שזה התחיל ואולי עכשיו הייתי במקןם אחר וכל המחשבות ההרסניות של אם ואם ואם.. וזה אוכל אותי ואני לא מפסיקה לבכות ולכעוס על עצמי. בלי קשר שהתגובה של המשפחה ממש לא היתה כמו שהייתי רוצה שתיהיה והיא בכלל לא שאלה אותי איך אני ולא ניסתה להבין את הצד שלי ורק התעסקה בלכתוב על האחר במקום לתת לי את היחס. עד שהבנתי שהם באמת לא שמים עלי ואז ראיתי ששום דבר לא משתנה מבחינת המשפחה פשוט נכנסתי לעוד יותר דכאון כי כבר נכנסתי לאשליה שהכל יהיה שונה עכשיו ויהיה להם אכפת ממני או משהו כזה אכל לא וחשבתי שכל הקושי שלי החברתי והנפשי פתאום יעלם אבל זה לא קרה וחשבתי שאם אני אוציא אתזה יהיה לי יוצר קל פתאום עם בנים כי לא יודעת מה יקרה אבל זה רק התגבר ורק חשבתי על זה ולא הפסיקו להיות לי חרדות על זה ועל בנים וכאילו זה בדיוק הגיל גם שיש או מתחילים דברים והכל נדפק לי וגם עם בנות הכל נדפק לי מרגישה בנאדם שהורס כל דבר טוב בחיים שלו ואני עוד שניה מסיימת בצפר ותמיד רציתי חברים אמיתיים ואפילו אחת טובה אין לי כאילו באמצ שכולם זה פשוט לא חברים באמת או שאני נפתחתי לאנשים הלא נכונים או שאני פשוט מטומטמת. בלי לדבר על זה שהמשפחה עצמה שלי שכחה מסה אחרי שבוע ולא התיחסו אלי יותר. בסוף סיפרתי לבית ספר כי כבר היה לי בלתי נסבל שאין לי יחס וכאילו לא סופרים אותי בבית אז סיפרתי והיה להפ פי אלף יותר אכפת מאשר להם וזה אוכל אותי שהמשפחה שלי עד כדי כך דפוקה. כאילו אחד המורים רצה פאקינג לאמץ אותי ופאקינג באסה שאמרתי לא כי עכשיו גם אין לי חברים גם המשפחה שלי בקרשים ולאף אחד לא אכפת וכולם וויתרו עלי ונראלי שגם אני . אמא שלי ואחיות שלי עשו לי פאקינג víctim blaming ושזה באשמתי ושזה בגלל שלבשתי דברים לא צנועים וכאילו .. אני בבית. שלי. בבית שלי. ואני חייתי את זה כל יום וחייתי את זה שאני לא מצליחה לישון מהלחץ ומזה שאני יכולה לקום עד היום מכל פיפס קטן. ואני עד היום חיה אתזה ואני גם צריכה לשמוע אתזה שהם חושבים שזה בגללי. ואני לא מפסיקה לחשוב על זה וואלה הם צודקות כי אני זו שלא סיפרה אני זו שלא אמרה כלום והדחיקה. אני זו שלא סומכת על אף אחד ולא מצליחה יותר להתקרב לאנשים ואפילו מעדיפה להיות לבד אפילו שבאלי חברים ובאלי אנשים לסמול עליהם אבל גדלתי בסביבה כל כך לא מכילה וכל כך שיפוטית שגם אני הפכתי לכזאת אבל זה לרוב לא במתכוון ואני תמיד שלילית כשאני מנסה להיות עם אנשים כי אני רק חושבת על הרע ועל מה יקרה ופתאום נכנסת ללחץ או סתם נכנסת לעצבים כי הם עושים משהו מפגר ואני יכולה ממש להיות ביצית בגלל זה. אני הדרדרתי בלימודים שנה שעברה ומשם אני לא מצליחה להרים את עצמי. לא נכנסת לסונים. ניתק הקשר עם כל החברים והחברות . אבל כאילו לגמרי. אין לי אף הודעה שהיא לא קשורהל זום או אף שיחת טלפון שלא קשורה לבצפר או משהו שקשור לצבא. פשוט מבאס אותי לראות אנשים שכיף להם כשהם עם אחרים והם סומכים עליהם ואני לא יודעת אם אני בחיים אהיה ככה . מה לעשות . ויתרתי ממש על הלימודים ולא נראלי יש דרך חזרה כבר כי עוד רגע מסיימים ולא אפשרי ככ להשיג מזה משהו כבר . משפ רגישה שכל זה היה לחינם והיה עדיף כבר שלא אספר כי יש לי עכשיו רגשות אשמה על הבנאדם השני כי הוא בדכאון כזה ואני מרגישה שאני גרמתי לזה כי קודם הוא לא היה כזה ואין לי כח לסבול אתזה לא באלי לראות את הבנאדם הזה סובל כי אני סבלתי פי אלף יותר ממנו וזה פשוט מעצבן אותי לראות את הדיכי הזה זה דוחה אותי סליחה שאני דורכת על הרגשות לש הבנאדם ואולי זה לא בגללי אבל זה דוחה אותי ואני לא מכולה כבר אוף אני כותבת אתזה ןאני באמת בןכה מתחת לשמיכה ואפילו לבכות אני לא יכולה כמו בנאדם נורמאלי כי אין לי אצ המקום שלי ונמאס לי אני מרגישה כל כך חסרת משמעות וחסרת ערך ועלובה. נמאס לי להיות ברחמים עצמיים אבל זה פשוט כבר מדכא אותי כל כך שכל השנים של הבית ספר והכל הלכו לפח ושום דבר טוב לא יצא מזה ויהיה לי רק זכרונות רעים ואולי קצת טובים אבל בגלל שהם כל כך מעטים זה יעשה לי עןד יותר רע. מנסה לחשוב בכיוון אחר אבל אני באמת ל מצליחה למצוא מחשבה אחרת זה תמיד חוזר לזה. מה לעשות.