קשרים עם אנשים ומה שמסביב, אולי זה פשוט מי שאני? אולי פשוט צריך להשלים עם זה?

אני לא יודע ממש מאיפה להתחיל , כלכך הרבה מחשבות שרצות בראש
כלכך הרבה דברים , וכלכך הרבה תסכול וחוסר אונים
מאז ומתמיד הייתי גרוע בכל מה שקשור לחיי חברה וכל זה
אני מסוג האנשים שיותר שקטים , אני לא טוב בלעשות רעש ובלאגן , ושיראו ושישמעו אותי בכל פינה שאני נמצא בה
לא טוב בלהקצין את עצמי ולהיות מי שאני לא.
זה התחיל מהביתספר שלא היו לי חברים , אחר כך בצבא בקושי הצלחתי ליצור חברויות מעבר ל היי מה קורה , וגם עכשיו בעבודה . אותו הסיפור
אני פשוט לא יודע איך ליצור חברה שמעבר ל היי מה קורה ומהסביבה היום יומים , אנשים שאני רואה כל יום , איך לפתח את זה ליותר.
עברתי לעיר חדשה ש90% זה זוגות נשואים ואני לא מכיר פה אף אחד
לא ממש בעניין של להתנדב כרגע וספוט ותחביבים ניסיתי וזה פשוט לא הולך ,
אפילו יותר גרוע אני שוב לבד עם עצמי .
אז חשבתי שאולי ננסה למצוא מישהי (וכן יש מישהי כזאת מהעבודה שלי) וננסה לקדם את זה
אבל שוב , זה נשאר במסגרת עבודה ואני לא מצליח לשבור את המעגל הזה בשום צורה
אני לא יודע איך לדבר איתה על דברים שהם לא קשורים לעבודה , אין לי פשוט נושאי שיחה
כי לבוא לה ביציאה בואי נשב ל .... (קפה\אוכל\סרט\יין \ גלידה ) או אנעארף מה לא קשור פתאום באמצע החיים סתם יהיה מוזר .. ובנינו לא יודע עד כמה זה יעניין אותה בכלל כל עוד שאני לא מתקרב אליה מעבר לעבודה קודם
אבל זה לא העניין של הנושאי שיחה כמו איך לקדם את זה למעבר לחברים לעבודה.
זה מה ששובר אותי כל פעם מחדש , ולא רק בקשרים עם נשים , בכללי קשרים עם אנשים
שבירת המעגל הזאת של היום יום והשגרה ולהפוך את זה למשהו יותר
ברור לי שיש אנשים שנולדים עם זה ויש כאלה שזה לא בא בקלות .
לצערי אני לא מהאלה שזה בא להם בקלות , אני חי עם זה 26 שנה לצערי ומרגיש את הלבד הזה יום יום כמעט , את החוסר בחיי חברה , חוסר באנשים לשתף , לצחוק , פתאום להתקשר ולשבת איתם סתם בלי קשר , ללצאת איתם וכל מה שמסביב.
לא יודע עד כמה אני מסוגל עוד להכיל את כל הדבר הזה , אני מדחיק ומדחיק את זה וכל פעם זה תוקף אותי שוב ושוב , זה מגיע אחרי שבוע , חודש ,חודשיים , זה לא משנה כמה זמן אבל זה פשוט חוזר כל פעם ותמיד זה יהיה לאותה הנקודה ואני פשוט לא יודע איך להתמודד עם זה ומה לעשות (ועוד אומרים שאנחננו הרופאים הכי טובים של עצמנו.. כן בטח)
זה הגיע למצב שהתחלתי פשוט לתהות לעצמי
אולי זה פשוט מי שאני? אולי אני פשוט צריך להשלים עם זה ולהישאר ככה כל החיים?
מה יהיה בעוד X זמן שנהיה כבר "גדול מידיי" ללגור בבית עם המשפחה שלי ונצרך לגור לבד? נחייה עם עצמי לבד בין 4 קירות רחוק מכולם?