כבר תקופה שהבנתי שיש אצלי ממש ניתוק בין העולם הפנימי לעולם החיצוני. אין אף אדם בחיים שלי שיודע על התמודדויות או כל מיני משברים שעברתי. לא יודעת מה השתבש אצלי בהתבגרות, אבל כבר מגיל מאוד צעיר הבנתי שבאמת עדיף לי לשמור את כל החולשות שלי לעצמי, ועם כל הקושי הצלחתי להתגבר על אנורקסיה ואובדנות בבדידות מוחלטת ובסוד מכל העולם.
החברה לא אוהבת אנשים כמוני. בתרבות הישראלית במיוחד אוהבים אנשים מוחצנים ולא מופנמים, ואני עיצבתי את כל האישיות שלי סביב "להחזיק את הכל בפנים". אני לא יודעת כבר איך להתנער מזה.
בכל מיני ימי גיבוש (עבודה לימודים וכו') הציפייה היא לשיתוף, ואני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת.
היו כמה פעמים שניסיתי להפתח וזה פשוט לא הצליח. אני מגיעה לנקודה שאני לא יכולה להוציא מילה מהפה ומרגישה התקף חרדה מתקרב. חברים מתרחקים ממני כבר, כי כמה אפשר להיות ליד בן אדם שלא מכניס אף אחד פנימה?
אף פעם לא קרה ששיתפתי וקיבלתי תגובה מכילה. גם לא בגיל 5. לא יודעת איך אנשים מתגברים על זה שהם פותחים את הלב ובמקום חיבוק מקבלים בעיטה.
אפילו עם פסיכולוגים אני לא יכולה לדבר, לא מצליחה לפתוח את הפה. לא מצליחה לשכנע את עצמי שלמישהו בעולם הזה באמת אכפת ממה שעובר עליי.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025