שום דבר לא מסתדר בלימודים, בעבודה, עם ההורים וברווקות, מיואשת

שלום לכולם,
אני לא כ"כ יודעת מאיפה להתחיל..אנסה להיות מתומצתת.
אני בת 25, אין לי עבודה, אין לי חבר (אפילו לא קרוב או משהו באופק), אני לקראת סיום תואר ראשון אבל מיואשת כבר- מרגישה שאין לי כלום.
אני טיפוס שלכל הזמן מנסה ומנסה ולא מתייאש. אין לי בעיה ללכת עם הלב שלי ולנסות דברים חדשים אבל הגעתי למצב שפשוט נמאס לי. נמאס לי לנסות כל הזמן ולא להצליח. נמאס לי "לשרוד את היום" ולרדוף אחרי דברים.. לא רק חומריים. אין לי כוחות יותר...
אני פשוט מיואשת....
בעניין בחורים- אני בחורה טובה מבית טוב, לא מרדנית ולא מתעסקת בשטויות, עם חוש הומור ונחמדה לכולם, וגם נראית טוב אבל בזמן האחרון- בשנתיים האחרונות נהייה לי קשה להכיר בחורים טובים שיהיו הטעם שלי. זה כאילו מרגיש שלא מתחילים איתי מספיק. ז"א, גם כשאני בחוץ ורואים אותי לא מתחילים איתי בצורה כנה ואמיתית מתוך רצון להכיר. זהה נראה כאילו משעמם להם כשהם מתחילים איתי, אז אני עוברת הלאה, לא מתייחסת. אבל זה מעליב. בעבר התפשרתי על בחורים והיום אני לא מוכנה, אבל זה עדיין לא נראה לי הגיוני המצב הזה. אני לא יודעת מה קרה....
לגביי עבודה- מאז הצבא עבדתי בכמה עבודות משרדיות, לא אהבתי את זה אבל חשבתי שזו הנורמה במשפחה אז הלכתי על עבודה כזו פעם אחר פעם, ובכל פעם פיטרו אותי בסופו של דבר. בכל מקרה, הפעם אני עזבתי את עבודה משרדית כלשהי שעבדתי בה והחלטתי שאנסה להיות עצמאית. לקחתי קורס כלשהו כדי להתמקצע והיה נחמד מאוד. עוד לא סיימתי את הקורס ואני קצת מיואשת... גיליתי שזה הרבה יותר קשה ממה שזה. לא משנה לי האמת כ"כ מה לעשות העיקר שאהיה עצמאית.
חוצמזה, בנות מסביבי (שיותר קטנות ממני) מתחתנות ואני לא יכולה לשמוע יותר על אנשים שמתחתנים. נמאס לי... אני שונאת ללכת לחתונות ולשמוע "בקרוב אצלך" כשאני בכלל לא רוצה להתחתן עכשיו. שונאת את זה.. זה עוד יותר קשה ללכת לחתונות כשאת רווקה ולשמוע את הגינונים המעצבנים האלה..
מעבר לזה, אני לא מסתדרת עם אמא שלי. היא בנאדם קשה, ביקורתי ועצבני. שום דבר לא מספיק לה ותמיד יש לה על מה לבקר אותי... נמאס לי כבר ממנה ומהשהייה לידה.
בקיצור, אתם בטח יכולים להבין למה אני מיואשת... אני לא רואה את האור בקצה המנהרה. כל החיים שלי אני נמצאת במצב של הישרדות תמידית... נמאס לי.. בא לי להתאדות מהעולם..