חושב שאני נכנס לדיכאון, לא יודע איך להגדיר את המצב שלי

שלום לכולם

אני בן 28, נשוי כבר שנה וחצי, אבא לילד מקסים בן 10 חודשים, סטודנט שנה אחרונה להנדסת חשמל ועובד בתעשיית ההייטק (בתפקיד גרוע לכל הדעות)

בחודשים האחרונים אני חווה סוג של משבר/דכאון ואולי אני גם סתם מתבכיין, פשוט שאם בעבר היו לי מחשבות ותחושות לא טובות - תמיד מאז ומתמיד הייתי אופטימי וידעתי שמתישהו המצב ישתפר ויסתדר. תמיד הייתי אופטימי. בחודשים האחרונים - קשה לי ליהיות אופטימי ואני מנסה לחפש את הסיבה כדי שאוכל להתמודד עם הבעיה ואני לא מצליח. בעבר אם הייתי מרגיש ככה - לרוב הייתי כן מצליח להסתכל על החצי כוס המלאה שיש לי בחיים, להתעודד, לקוות לטוב ולדעת שזה זמני וזו תקופה חולפת. עכשיו כבר לא.

חיי הנישואים הקצרים (עוד מעט שנתיים) שלי - ידעו ימים טובים יותר, וגם אחרי מריבות כאלה ואחרות - התגברנו עליהן. כרגע אני מרגיש שאחרי מריבה (או שאישתי בעיקר צועקת עלי ולא מרוצה ממני) אין לי הרבה כוחות נפשיים לתקן או לקוות ולהבין שיסתדר, אני עושה את מה שצריך לעשות כדי לא להרגיז את אישתי. אני ממש משתדל להיות בעל ואבא טוב, אבל כל כמה ימים אישתי כועסת עלי על משהו אחר שלא שמתי לב אליו. אם עד לפני כמה חודשים אמרתי לעצמי שאשתדל יותר ואנסה יותר ויהיה טוב - עכשיו כבר זה לא מעודד אותי, אני רק יודע שזה זמני עד ההתפרצות הבאה עלי והכעסים.

בלימודים - היה לי את הסמסטר הכי עמוס שהיה לי כל התואר ( התואר שלי נמשך כבר 5 שנים) והוא עדין ממשיך עם המון עבודות להגשה, וגם אם יש את התקווה שאסיים ואגיש את העבודות והלחץ יגמר - המחשבה הזאת לא מעודדת אותי ומשפרת את המצב רוח.

בעבודה - עברו עלי חודשיים עמוסים מאוד נוכח הקורונה - העומס בעבודה גדל, בשילוב עם הלימודים, והידיעה שהתפקיד שאני עושה לא מקדם לי את הקריירה בשום אופן מכניסים אותי לדכאון. בגלל המצב עם הקורונה - כבר בקושי יש משרות לחסרי ניסיון - אז אני לא רואה את עצמי יוצא בקרוב לתפקיד מאתגר יותר.

הילד שלי הוא הדבר היחידי שמצליח להוציא ממני חיוך וצחוק במהלך היום, אבל עד כמה שזה ישמע אנוכי מצידי, אני מרגיש שאני צריך לוותר על החלום שלי (יותר נכון אישתי רוצה שאוותר על החלום הזה - לרכב על אופנוע) ונכון שזה כלי תחבורה מסוכן, נכון שיש לי קטנוע קטן (אך השאיפה שלי מאז שהייתי בן 5, זה אופנוע כבד ומהיר) אבל עדין , מרגיש לי שלא הגשמתי את החלום ילדות הזה שלי ואם אני מוותר עליו - איזו דוגמה אני מביא לבן שלי אם אפילו את החלומות שלי אני לא מגשים בעצמי?

כן הפיסקה האחרונה ילדותית ואנוכית, אתם ממש לא צריכים להיכנס בי על זה, אני מספיק בוגר להבין את העובדה הזאת. אבל אולי מספיק בוגר כדי להתגבר על התחושה הרעה שמתלווה לוויתור הזה. ומהסיבה הזאת אני מתבאס על עצמי ושוב נכנס לדיכאון - כי אולי אני לא מספיק טוב בשבילו.

הכל ביחד, בשילוב עם התקופה של הקורונה, של נטו עבודה-לימודים-עבודה וחוזר על עצמו גרמו לי להיכנס לדכדוך שאני לא יוצא ממנו.

הבעיה האמיתית והסיבה שאני פונה כאן, היא שלאחרונה נכנסו לי לראש מחשבות אובדניות. אני ממש לא רוצה לעשות את זה, אני ממש רחוק מלעשות את זה!!! באמת!!!
(הערה חשובה: אני באמת לא מתכוון לעשות מעשה בלתי הפיך שכזה, אני רק שופך את המחשבות שבאות לי ומתייעץ כאן על דרכי התמודדות)

אבל עצם העובדה שאני מעלה את זה במחשבות שלי, גורמת לי לתהות האם זה לא מצב לא תקין כבר? האם אני באמת עברתי את השלב של התבכיינות ונמצא בשלב התחלתי של דיכאון? האם אני באמת במצב שמצריך ייעוץ פסיכולוגי/עזרה בהתמודדות? האם כדאי לטפל בזה לפני שהמחשבות הללו יתחזקו אצלי בראש? או שאולי אני סתם מתבכיין וכל גבר חווה משברים שכאלה?
לרוב המחשבות האלה באות מתוך מחשבה שבא לי שאנשים מסביבי יכירו בסבל שלי וירגישו בחסרוני, כי אני לא מרגיש תורם כבר כל כך לסביבה. אבל אני יודע שזאת לא באמת סיבה לגיטימית לעשות דבר כל כך דרסטי,בלתי הפיך ושפוגע בסובבים.

בואו נגיד שהמניע למחשבות האלה שיש לי הוא דיי ילדותי כרגע. אני רק שמתי לב שהן באות יותר ויותר, ברגעים שהם לא רק רגעים של ממש כעס/עצבים/תסכול - אלה מחשבות שקיימות ונמצאות בתודעה במצב כזה או אחר. ואני מפחד שלאט לאט הן ישתלטו עלי, אני אאבד עליהן ועל המצב הנפשי שלי שליטה, והמניע למחשבות האלה לא יהיה ילדותי, אלא באמת יבוא כדי לחדול תחושות כאלה ואני חושש.


הייתי פשוט שמח אם תוכלו לרשום כאן בתגובות לאן ולמי צריך לפנות. האם פסיכולוג זה דבר שעולה הרבה כסף או שאפשר לקבוע דרך הקופת חולים? האם יש מקומות עם אנשי מקצוע שאפשר להתייעץ איתם באופן אנונימי כיצד להתמודד עם המצב?
אני לא מחפש שירחמו עלי ויתנו לי מילה טובה (למרות שזה יכול תמיד ליהיות נחמד) אני פשוט רוצה הכוונה לגורם מקצועי שיעזור לי לפענח את המצב שלי וייתן לי כלים להתמודד. ואשמח לעשות זאת באנונימיות - כי תמיד שידרתי והייתי זה שיש לו איתנות וחוסן נפשי.

תודה רבה וסליחה על חפירה מיותרת