נפרדנו אחרי שנה של זוגיות מפער בגילאים שהשפיע על מערכת היחסים

הייתי בזוגיות של שנה עם בחורה מדהימה שגדולה ממני ב-3.5 שנים (אני 23 היא 26),
כל ההיכרות שלנו לפני תחילת הקשר הייתה בהרגשה הכי אמיתית שזה פשוט צריך לקרות.
הדרך שהיא התייחסה לאנשים, הצורה שבה היא מסתכלת על דברים, האכפתיות והדאגה, היופי שלה.. הייתי מוקסם ממנה בכל דרך.
במהלך הקשר גיליתי עליה שהיא בחורה מאוד עצמאית בכל צורה שהיא, וזה התבטא גם בבעיות שהיא לא הייתה מוכנה לשתף אותי, הייתה דוחפת אותי הצידה בכל פעם שהיא הייתה חווה משבר כזה או אחר, העדיפה לפתור את הכל בעצמה אפילו תוך כדי הסתרבלות מוחלטת... ועצה שמגיעה ממני הייתה לעיתים קרובות מפתחת ריב שהכותרת שלו בגדול הייתה "אתה לא במקום של להבין ואתה לא תוכל להבין".
למדתי להכיר את הצד הזה שלה ולכבד אותו עם כמה שהפריע לי, ובאמת ראיתי את הפעמים שהיא באה לקראתי ופתחה ושיתפה כאיזה תהליך שאני והיא עוברים ביחד, ממש עובדים על הדברים. (לא תמיד זה היה נראה ככה באותו הרגע)
אני בעצמי גם לא הייתי פשוט בנושא הזה, אבל היה לי הרבה יותר קל לשמוע עצה וליישם אותה. (גם אם אני לא הכי מאמין בה)
בין כל הדברים הטובים שהיו במערכת היחסים הזאת (ובחיי היו כל כך הרבה עד שהרגש מאיים לפרוץ החוצה), התחלתי לשים לב לדפוסים קבועים שהיו חוזרים על עצמם עם הזמן אבל לא כל הזמן -
ציפייה שאבין את כל מה שהיא מתכוונת אליו בלי צורך לדבר וכעס כשאני לא באמת מבין. אי נכונות לדבר על דברים כשקשה ועד שאחד מאיתנו היה מסדר תמונה בראש ופותח את הדברים מול השני הייתה התייאשות מאוד מהירה מצידה. משהו שהורגש כזלזול מצידה ברגע שעשיתי מחווה יפה מעצמי כלפיה או מתנה מסויימת (ולא תמיד היא הייתה מתנצלת על זה). כעס על כל מיני דברים קטנים במהלך היום יום מתוך הרגשה שלה שאני לא רואה אותה בכלל. ריחוק שלה שניסיון התקרבות מצידי לא תמיד היה עולה בטוב, וכשנתתי לה את המרחק הייתה פגועה וכועסת למה אני רחוק ממנה....
(הצעתי לה לעבור לגור ביחד והיא אמרה שנדבר על זה, אבל בגלל כמה דברים שקרו בנינו תקופה קצרה אחרי שהצעתי לה, החלטתי לחכות קצת ולבחון עוד טיפה את המצב וכמה זה נכון)
כל הדברים האלה נתנו לי תחושה שאני הולך על ביצים. שאני לא מספיק טוב. שאני יותר בצד המרצה. שיש חוסר פתיחות ושהיא לא רואה אותי כמסוגל לה.
את כל התחושות האלה פעם אחר פעם הייתי מבטל במקום ומנסה להיות יותר מבין, יותר מכיל, בן זוג יותר טוב. ובאמת היו פעמים שהיא הייתה מסתכלת לי בעיניים ואומרת לי כמה שהיא מרגישה ורואה את הדברים שאני עושה בשבילה, כמה שאני מכיל ואוהב אותה... ובחיי מה מרגיש יותר טוב מזה?
בתקופה האחרונה הרגשתי סערה גדולה ושקטה אצלה בפנים, בכל שיחה שהיינו מנהלים על מה שקורה אצלה היה עולה הנושא של כמה היא לא מספיקה בחיים, כמה שהגיל לא לטובתה... משפחה, ילדים, לימודים... עם כמה שאני מרגיש עצמאי ובשלב מתקדם בחיים שלי כמו שהייתי רוצה אותם (דירה, רכב, לימודים)... זה יצר אצלי תחושות שאני לא טוב לה, שזה תמיד ישב לה איפשהוא על הלב וישפיע עליה, שאני מעכב אותה מלפרוח ולעוף על החיים שהיא רוצה ורואה לעצמה. אני לא רואה את עצמי מתמסד לפני שאני מסיים לימודים ואין לי את הזכות בכלל לבקש ממנה לחכות לי.
ניסיתי לפתוח איתה שיחה ועוד לפני שאמרתי משהו בנושא היא התעצבנה על זה שאני שומר דברים לעצמי ולוקח לי זמן לדבר...
ובערב שהעברנו בהכי כיף ביחד מצאתי את הרגע לדבר איתה על זה, והחלטנו להיפרד..
הרבה דמעות, הרבה מחשבות ורגשות שצפים ולשנייה לא מפסיק לחשוב עליה בתקווה שעשינו את הדבר הנכון.. ועם עוד תקווה קטנה שאולי טעינו..
וגם כרגע כותב עם תחושה קטנה שאולי פספסתי משהו.
לא רוצה לפספס כלום..