גירושין וסיפור נישואין מורכב, איך מקבלים את האומץ?

שלום לכולם,
מתחבטת כל כך הרבה זמן לכתוב כאן או לא, נכנסת לאינטרנט, קוראת, בטוחה בדעתי אבל מפחדת. מפחדת לעמוד מול האמת או להמשיך בחיים לבד, עם ילד. נהייתי כל כך חסרת בטחון, שקופה ולא אמיצה.
נחזור להתחלה: התחתנתי בגיל 20+ אחרי 3 שנות זוגיות, ביצענו הליכי פוריות וילדתי את הבן שלי (כעת בן 3) גילינו שי לבעלי בעיית זרע וכל החיים אאלץ לעשות טיפולי IVF וכן התחלתי לעשות בגיל 23.
מאז ולפני, הזוגיות שלנו הוגדרה זוגיות מעניקה. הוא גדול ממני ב 7 שנים כמעט, עוד מעט בן 35.
אנחנו חיים בחיי עושר, אבל אין לי אושר. עברתי לגור איתו ליד המשפחה שלו במשך שנים ורחוק מהמשפחה שלי, הרגשתי שהתחלתי לאבד את הזהות שלי. הענקתי כל כך לקשר נתתי את חיי, השקעתי. אותו דבר הפוך. הבעיה כאן, היא הפרימטיביות, האובססיה, תחושת החנק... תחושת ציפור בכלוב זהב. השקעתי למדתי וסיימתי תואר בהצטיינות, יש לי מקצוע איכותי, אני יפה, יש לי אופי טוב ומעט תמים לפחות בעבר הייתי כזו... היו המון עליות וירידות בקשר. בעלי הוא סוג של אדם שעובד הבוקר עד הלילה, נותן את חייו לעבודה, אוהב כסף, כסף שחור בעיקר.
הקשר ידע משטרות, אלימות על המזלג, פעם דחף אותי כי אמר שאני מתסכלת אותו ויכול להיות שזה נכון. התחלתי להאמין בכך. בחוץ הוא אהוד ואהוב, אבל בפנים אף אחד לא יודע, יש עקיצות, הרבה דיבור לא יפה, בעקבות הפרידות גם יש חוסר אמון מוחלט ונסיונות לטיפול זוגי שהופסק. מרגיש שמנסה להצטדק שם. הוא אלוף בשכנועים אין עליו בקטע המוחי הזה. הוא בן אדם טוב בסך הכל וייתן הכל לאשתו ולמשפחתו אבל בתנאים שלו, בחוקיות שלו. אין לי הרבה חופש לבחור, זה רוב הפעמים נכפה עליי. הרבה פעמים רציתי לעבור לגור במקום אחר כי אנחנו גרים ליד ההורים שלו אבל בזכות זה קנינו בית ומאידך המון אי שלווה נפשית ומריבות, פרידות, בתי משפט, משטרות...
מזעזע. לא חלמתי על קשר כזה.
חלמתי על משהו עמוק ואמיתי בלי לעבור גבולות כאלה, בלי להגיע בכלל למצבים הזויים, דיבור מלוכלך....
פגיעות קשות שנראה לי כבר הרסו את הנפש שלי. אני לא מאושרת. לא מהיום ולא מאתמול. הפסקתי להאמין ביופי שלי, בעצמי... יש לי כאילו הכל אבל אין לי כלום. אני מלוו בעובדת סוציאלית עכשיו אבל אני כאילו רואה עתיד יפה ומושלם אבל לא מצליחה לסלול את הדרך, פוחדת, משקשקת ונעצרת וחוזרת אליו הביתה, להרגלים, לפרטיות. שלא מפריעים לי. גם אין לי לאן ללכת.
באחת הפרידות עקב אחריי עם מכוניות, התקשר לחברים שלי, הגיע למקומות שהייתי בהן, שם לע מעקבים ולא הצלחתי להתגרש ממנו עד היום. קנינו בית כעוד שנה וחצי מוכן חלמנו להגיע אליו. אבל מה יוצא לי מזה? לחיות כל החיים שלי חיי עושר אבל לא אושר ? אני לא רוצה את התפיסות שלנו זהות. פעם אולי כן כשהייתי סטודנטית, היום לא. או שפשוט היה לי נוח והייתי ילדה שקיבלה רכב והכל בגיל 20.
העניין שכל פעם כשאנחנו נפרדים אין לי לאן ללכת, הבית של ההורים שלי הוא כבר לא אותו בית רווי אנשים. אבא שלי נפטר ואמא שלי קשה אין לי לאן לחזור. אני פשוט נכנסת ושוקעת לדיכאון - אני בודדה בעולם הזה ונוסיף לזה את הקורונה.. יש לי הרבה חברים אבל כבר מתביישת לשתף במצב. השאלה שלי, מה דעתכם ? מה עליי לעשות במצב כזה ? ואיך מקבלים את האומץ ? אני כנראה גיליתי על עצמי שאני פחדנית כי כל חיי גדלתי על גבר שנתן לי הכל ועכשיו אני צריכה לאזור אומץ למעני למען הבן שלי וכאילו משהו עוצר אותי וגם אין לי תמיכה ממשפחה כי אין לי משפחה כל אחד בחייו. אני אבודה ומרגישה חנוקה וכלואה. כאילו אבד לי הטעם לחיים...
תודה לעונים ...