מרגישה שפספסתי את החיים

היי, עוד שבוע בידיוק אני בת 36.
זה מוזר לי.. לא כך דמיינתי את חיי. אמנם,
סיימתי בהצטיינות תואר ראשון ושני בתחום האהוב עליי, אני עוסקת במקצוע שאינו מכניס כלכלית אך נותן סיפוק אדיר, וגם שם נחלתי הצלחות. מחזיקה שם כמעט עשור ואפילו נהנת, שזה די נדיר.
אבל מרגישה כלואה.. בכלא הכי גדול שיש, החיים שלי תקועים, אני כמו בלולאה שאין לה דרך מוצא. למה, אתם שואלים? כי אני מרגישה בדידות איומה..
מרגישה שנכשלתי.. שאני לקראת סוף החיים כפי שהכרתי אותם ועכשיו עליי להחליט החלטות הרות גורל, שגורמות לי להשתתק מרוב פחד..
לאורך השנים הייתי ביחסים זוגיים שלא צלחו בסופו של דבר, והצעירים כאן בני ה-20 לא מבינים בכלל כמה שהשנים האלו חולפות מהר, כמה ההזדמנות לבסס זוגיות טובה שתוביל לחתונה - אינה נמשכת לאורך זמן, היא חמקמקה ובעיקר קצרה יחסית.
מי שעבר את גיל 26 (בעיקר עברה) אולי תזדהה איצי יותר, האופציה להכיר מצטצמצת ואני מתה מפחד מגיל 36.. אני מרגישה שלמרות שאני מצליחה בכל פן אחר בחיים שלי מלבד זוגיות, ונראת צעירה מגילי משמעותית ובאמת שרק גורפת מחמאות כל המראה שלי, כל אלו לא עוזרים לי... בסופו של דבר הבדידות חונקת..תחושת ההחמצה..האבל כל החלום כפי שדמיינתי אותו..של הקמת תא משפחתי בצורה הטבעית שלו..חברותיי כבר מזמן התקדמו בחייהן מבחינה זו ואני נותרתי מאחור..משתוקקת וצמאה לאהבה..לבן זוג..לילדים.. לפני שנה הקפאתי ביציות ועוברים..זה נתן לי נחמה מסוימת..אבל כעת, כשחושבת על להביא ילד לבד זה גורם לי לחרדות איומות.. גם בהורות משותפת, זה לא קל כמו שזה נשמע..
מוצאת את עצמי שואלת את עצמי למה דווקא לי זה קרה..מקנאה האחרות שהצליחו,
לפעמים מחפשת חברי ילדות בפייסבוק ורואה שהם בגילי כבר נשואים+3. אני לא חושבת שהחיים שלהם מושלמים, פשוט, אני כל כך מתביישת בעצמי במצב שלי..מרגישה שכל ההוויה שלי כאישה בת 36 מצטמצמת על ידי החברה להגדרה אחת בלבד-סטטוס ה"רווקה ללא ילדים". ההיצע באפליקציות יורד משמעותית עם כל שנה שנוספת לי, אני רואה ילד ברחוב שצועק "אבא" וזה מנפץ לי את הלב לרסיסים.. כמה פשוט חשבתי שזה, להכיר מישהו מתחתנים..3 ילדים..בית, גינה, כלב.. ממש החלום ושברו..
במובן זה, מרגישה שפספסתי את החיים. ודאי בהקשר של ילדים. בשבועות האחרונים זה מדיר ממני שינה..אני עסוקה במצב הזה תוך כדי המצב הכללי שנכנסו אליו במדינה שלא מאפשר לחיים לצאת מההקפאה אליה נכנסו..
לפחות עד ההסגר הנוכחי, עשיתי הכל כדי לצאת מהמצב הזה.. הכל (תאמינו לי? שלפעמים גם צריך טיפת מזל?). אינספור דייטים, יחסים שהצליחו להכנס למסגרת זוגית אך נמשכו 3 חודשים ולא יותר. ניסיתי כמה שיותר ליזום, התחלתי בעצמי, ניסיתי - להיות גם בעלת תושיה ולא רק לחכות שיקרה השינוי.
בסופו של דבר, התחושה הזו קיימת ונשארת, הרגשה שאני עושה הכל ונכשלת..שהחיים בורחים..ומה יהיה עליי?..אני לא מסוגלת להמשיך את המציאות הזו כמו שהיא, עם החסר הענקי הזה, ולא, זה לא יכול להתהפך ברגע. אני לא יכולה למשל להחליט שהשנה אני מביאה ילד, כי אין לי שום מסוגלות לכלכל אותו לבדי.. רק טיפולי ההפריה עלו לי עשרות אלפי שקלים (קיוויתי שלא אזדקק להשתמש בזה בסופו של דבר והתבדתי).. נכון שהוריי יעזרו לי אבל זה משהו שיגרום לחיים שלי להפגע משמעותית מבחינה כלכלית וגם לילד (שאני כל כך כמהה לו). כן. זה אחד האובדנים היותר מהותיים.
כלואה בסיטואציה הזו. לא יודעת מה בדיוק השאלה שלי. אבל אולי תבינו אותה מבלי שאנסח. סליחה שיצא מבולגן...אני פשוט צריכה לפרוק...
תדעו שזה נוראי, זו הרגשה שהפחד הכי גדול שלי מתממש..שאני בדרך לגיליוטינה..לצערי הייתי בטיפול לפני שנתיים שנמשך שנתיים, שלא סייע משמעותית.
שבוע הבא בת 36..זה לא נתפס...
.בנקודת הזמן הזו, כשאני צריכה להחליט, יותר נכון *רוצה* להחליט - כי להמשיך במתכונת הנוכחית מבחינתי זו לא אופציה, אני מרגישה שנכשלתי. הובסתי. קיבלתי הרבה נתונים ליצר לעצמי חיים. אבל לא הצלחתי. שום דבר לא שווה בחיים כמו ליצור לעצמך את הפינה שלך..הבית שלך, זה שיישאר איתך גם אחרי שהוריך יילכו.. אני מרגישה בדידות עמוקה למרות שיש המון אנשים שאוהבים אותי ואני יודעת את זה.. אבל לפעמים אני חושבת שזה כמו סרטן של הנפש, זה פשוט מכלה אותה.. לא רואים עליי, ואני משדרת רק שמחת חיים ולא לחץ ולא שום דבר כזה אלא פשטות וכיפייות אבל אני אחת כזו..שלא רואים עליה..עמוק בפנים, אני חושבת, לא הייתי רוצה שאף אחד/ת י/תעבור מה שאני עוברת..זה כאילו שאין הצדקה לקיום שלי בלי הדבר הזה שאני כה צמאה לו.. תודה למי שקרא עד הסוף..