אני רוצה שכל הבנות בעולם ירצו אותי כדי לפצות על הילד הדחוי שהייתי. איך להתגבר?

בתור ילד הייתי מוזר ומנודה ובשביל בנות הייתי אוויר. הייתי מבואס מזה כל יום בחיים שלי, גם בבצפר, בצבא וגם בטיול הגדול אפילו.
כשהגעתי לאוניברסיטה נהיתה לי חבורה שכל מה שחיבר ביננו זה להתחיל עם בנות.
גם נהייתי חתיך וזה העלה לי את הביטחון.
כבר שנים שאני באמת מרגיש שאני מסתובב כמו איזה נואש\צייד.
כל בחורה שאני רואה ברחוב, המח שלי מתחיל לחשוב אם יש מצב או אין מצב, אם אני לבוש יפה עכשיו, אם היא מסתכלת או לא מסתכלת עלי, אני לפעמים נמצא בחלון של הדירה ורואה בחורה הולכת ברחוב והלב שלי מתכווץ, אפילו שהיא בכלל ברחוב ואין לי שמץ של אינטראקציה איתה אני עדיין מרגיש איך הלב שלי מתכווץ ואני מרגיש דרוך ומתוח.
אני יודע שזה בגלל שבילדות היה לי רע, ואני יודע שגם אם אשכב עם 2000 בנות זה לא ימלא לי את החור בלב. אני רוצה להשלים עם הילד הדחוי שהייתי. אני רוצה לחזור בזמן ולתת לו חיבוק. הלוואי שמישהו היה באמת נותן לי את החיבוק הזה או איזה כתף לפרוק עליה בכל השנים הקשות שעברתי.
אני יכול להסתובב ממש שמח מאיזה משהו, ואז אני שומע נגיד את הבנות מחוץ לחלון צוחקות בקול וזה מכווץ אותי, אפילו שאני לא יודע מי אלה, וזה מספיק כדי להפוך לי את הבטן ואני נהיה דרוך. (חשוב לי לציין שאני מאוד מכבד נשים, מנומס, לעולם לא משקר ולא מסתיר, ובסקס תמיד משקיע באורגמה שלהן ולא נצלן. עד היום שכבתי עם בערך 100 בנות)
אבל זה מצב מתסכל! אני לא באמת נהנה גם כשאני בסקס, מישהי פעם אמרה לי "תגיד למה בכלל רדפת אחרי חודש אם בסוף אתה לא נהנה בסקס?" והיא צודקת. אני לגמרי לגמרי מוכוון מטרה ואני סובל מזה.
הגוף שלי פיסית קפוץ ותפוס מרוב שאני לחוץ להרשים.
לפעמים אני מרגיש טוב מאיזשהו ציון של מבחן או כסף שהרווחתי ומסתובב משוחרר ומבסוט, ואז אני נתקל בבחורה ואני ממש יכול לשים לב איך באותו רגע המח שלי נכנס לטורבו. זה הכל כדי להשיג ממנה אישור שאני גבר מבוקש מחוזר ואטרקטיבי. אם היא תרצה אותי אז אני באותו יום ארגיש רגוע שאני בסדר ואני לא הילד הדחוי שהייתי.
את כל מה שאני עושה היום, אני עושה בשביל הילד שהייתי לפני 10 שנים. אבל זה לא באמת מפצה אותו, כי הוא נשאר אותו ילד והילדות שלו לא משתנה. וקשה לי להשלים עם זה שאשכרה איןמה לעשות. אין איך לשנות את העבר. יש ביטוי באנגלית make peace with your past ואני לא מצליח. אני רוצה להגיד לילד הזה שאני מבין אותו, שאני כואב את השנים הבודדות שהוא סבל מהן כל כך, את הדחייה והנידוי, את תחושת השנאה העצמית, את התסכול, את המבט החלול של בנות שראו אותו כאוויר, אפילו יותר מאוויר, וואקום. זה שורף אותי כל יום וכל בחורה יפה שאני רואה מחזירה לי את הדקירה הזאת בלב. איך לשחרר? איך להגיד לילד הזה שאני מבין את הכאב שלו, שאני אוהב אותו, שהלוואי שהיה לי איך לעזור לו? הוא סבל שנים, הוא סבל ולא היה אף אחד שיקשיב לו. אף אחד שיבין אותו. שינחם אותו. שיגיד לו שהכאב שלו אמיתי, ומובן, ושכל אחד במצב הזה היה מרגיש ככה. עד היום הילד הזה לא קיבל חיבוק אמיתי ומבין מהלב. אף אחד לא זוכר את הילד הזה. הוא קיים רק בראש שלי. והטראומות שלו הפכו לטראומות שלי. איך אפשר לגרום לו להשלים עם הילדות הזאת? איך אפשר לגרום לי להשלים עם הילדות הזאת? כי ברור לי היום שלשכב עם עוד 100 בנות לא יעשה הבדל.