קשה לי בעבודה למרות שהיא טובה ונוחה, אני רוצה להגשים את עצמי כאומנית, מאיפה להתחיל?

אני גרה בפריפריה ואין לי תואר אני גם לא חושבת ללמוד בעתיד. מאוד קשה למצוא עבודה סבירה כשיש לך תואר ועל אחת כמה וכמה כשאין לך תואר. למזלי, מצאתי מקום עבודה מסודר יחסית שמאוד התאמצתי כדי להשיג אותו.
עבדתי בעבודות כאלה גרועות ובגלל זה אני נורא מעריכה את המקום הזה כי אני יודעת שיש מקומות עבודה מזעזעים. אני מעריכה את העבודה הזאת גם מבחינת הההתייחסות לעובד, לתנאים הטובים, האווירה וכו.
בזכות המקום הזה, על אף שהוא משלם שכר מנימום, סגרתי את המינוס והחזרתי כמעט את כל החובות ויש לי אפשרות לחסוך כסף שזה בדיוק מה שרציתי.
מרוב שמקום העבודה מתאים לאופי שלי (בעיקר עבודה מול מחשב) יותר קל לי לעבוד בו שעות מרובות, בניגוד לעבודות אחרות, כמו קופאית למשל, שבהן אחרי 3 שעות כבר הרגשתי שאין לי כוח יותר כי האינטראקציה התכופה עם אנשים מעייפת אותי.
באופן טבעי, אני אדם שמאוד קשה לו עם מסגרת, עם סביבה של אנשים וכו. גם כי אני אדם מופנם, רגיש, ואני גם רואה את הדברים בצורה שונה והרבה פעמים אנשים פשוט לא מצליחים להבין אותי ובגלל זה הרבה פעמים אני מעדיפה להתבודד. מאוד קשה לי עם החברה והערכים של החברה. אני לא רוצה להיות חלק מזה אבל אני נאלצת בעל כורחי, אם אני רוצה להתקיים ולשרוד.
אני אוהבת אומנות, אני עוסקת בציור והחלום שלי הוא להיות ציירת ולהתפרנס מזה.
אני לא יודעת האם זה חלום ריאלי אבל אני לא רואה שום אופציה אחרת שבה אני אהיה מאושרת ואגשים את עצמי באמת.
הבעיה היא שכשאני חוזרת הביתה אחרי 8 שעות של עבודה, אני יוצרת ומציירת אבל מעט מאוד כי צריך גם לאכול, להתקלח, סידורים, ולהתכונן ליום שלמחרת.
אם לא הייתי עובדת יכולתי להשקיע באומנות ולפתח את עצמי ולהתקדם הרבה יותר מהר אבל בגלל שהעבודה תופסת כל כך הרבה זמן מהיום שלי, אני מרגישה באופן טבעי אני מציירת מעט ומתקדמת לאט בדבר שעושה אותי רגועה, נלהבת ומאושרת וגורם לי להרגיש חיה. כשאני חוזרת מהעבודה אני לא מפסיקה לחשוב על האנשים בעבודה, על דברים שקרו בעבודה. כל יום מרגיש לי כמו טלטלה רגשית, למרות שהייתי במקומות עבודה הרבה יותר מטלטלים ומלחיצים. אני יודעת שאין מקום עבודה אידיאלי וכל מקום טומן בתוכו לחץ מסויים, אבל אני חוזרת הביתה חסרת אופי, כבויה, שוכחת מי אני, עייפה מהמסגרת ומההצגה. בסופשים, לוקח לי יום שלם לחזור לעצמי ולהיזכר בעצמי להתחבר לעצמי מחדש, לצייר ואז כשהחשק לחיים חוזר אליי ואני מרגישה חיה ונלהבת כבר מגיע יום ראשון וצריך לחזור לעבודה וחוזר חלילה.
מצד שני אני לא יכולה להרשות לעצמי שלא לעבוד כי אני חייבת להתפרנס ממשהו.
מאוד חשוב לי לחיות את חיי בצורה אותנטית ולהגשים את עצמי ולהיות מה שאני רוצה להיות ועם כל הכבוד לעבודה שהיא סבבה, זה לא הייעוד שלי. מכאן נובע הדיסוננס. אני יודעת שרוב האנשים עובדים במקומות עבודה שהם לא הייעוד שלהם וחבל כי אני חושבת שבן אדם צריך לקום כל בוקר ולעסוק רק במה שהוא אוהב ומעניין אותו והוא נלהב לגביו. הרבה אנשים לא יודעים איך לעשות את זה כי אף אחד לא בא ומראה את הדרך לשם. כל המערכת והשיטה בנויה על כך שנהיה פונקציונאלים למערכת וזה בא על חשבון הנשמה שלנו, האנושיות שלנו, הערכים שלנו, האישיות שלנו, הביטוי שלנו וההגשמה העצמית שלנו בעולם. יש אנשים שהאופי שלהם מאוד מתאים לסגנון של המערכת המוחצנת והתחרותית והם משתלבים בה בקלות בלי בעיה כי זאת ההגשמה העצמית שלהם מבחינתם וזה מבורך. מצד שני יש אנשים שלא מוצאים שם את עצמם. מה הם צריכים לעשות? לסבול כל החיים? להתחפש כל החיים?
מצד אחד יש לי את הצורך בפרנסה (ועוד עד שמצאתי מקום עבודה סביר) ומצד שני אני רוצה להגשים את עצמי אבל זה לא יבטיח לי בהכרח פרנסה.
אשמח לשמוע מאנשים שמתפרנסים מאומנות או לכל עצה שתוכל לכוון אותי ולהאיר את עיני.
מה לעשות?