מרגישה שאני חייבת להשלים עם חיי וזהו

אני יודעת שאמורים לשאול פה שאלות אבל אני רוצה רק לפרוק..
אני בת 27 עוד מעט ואני מרגישה שהחיים שלי צוחקים לי בפרצוף, כאילו הכל מגיע לי בגלל משהו רע שעשיתי ואני אפילו לא יודעת מה!
הייתה לי ילדות לא הכי קלה, עליתי לארץ עם ההורים שלי בלי אח שלי שהיה יחסית גדול ונשאר עם הסבים באוקראינה, ההורים שלי התגרשו כאן כי אבא שלי היה אלכוהוליסט ולא עבד, גרתי עם אמא שלי וחוץ משתינו לא הייתה לנו משפחה בארץ, עד שאמא שלי נפטרה כשהייתי בת 18 מהמחלה הנוראית ונשארתי לבד, לא רציתי לעזוב את הארץ כי הרגשתי שפה יש לי הכל, חברים אנשים שתמיד יהיו לצידי, תמיד הייתי ילדה שמחה עם מלא אנשים סביבי למרות כל מה שעברתי, הייתי עם מלא ביטחון ותמיד רק חיפשתי להכיר אנשים חדשים, אז למרות שהייתי לבד מבחינת קירבת דם לא נתתי לזה להשפיע עליי בכלל.
גרתי שנתיים בדירת שותפות אל"ח (האגודה למען החייל)
אני לא אפרט הרבה אבל הקשר שלי עם משפחתי בחול כמעט ולא קיים, גם לא עם אבא שלי ואחי.
בגיל 21 הכרתי את בן זוגי עד היום, רציתי ממש חבר כי אף פעם לא היה לי, ובאיזשהו שלב כנראה הכנסתי לעצמי לראש שנוח לי איתו, פחדתי לצאת לעולם האמיתי אחרי הצבא, שבו צריך לעבוד קשה ובמקביל גם ללמוד וגם לשלם שכר דירה וכל זה מבלי שיש לי משפחה תומכת שתוכל לעזור לי מבחינה כספית, כן, רק פה התחיל להפריע לי שאין משפחה, הורים שיעזרו לי, אני יודעת שיש עוד אנשים שהמשפחה שלהם לא עוזרת להם ואפילו כאלה שצריכים הם לטפל ולעזור למשפחה, אבל אני כנראה אדם חלש שלא יודע להתמודד עם קושי..
מה שקרה בסוף זה שגם לא יצאתי לחיים האמיתיים שזה בערך הדבר שהכי היה ברור לי שהולך להיות בגלל שאני לבד, אלא שגם אני חיה עם גבר שאני לא מאושרת איתו והוא לא מקדם אותי לשום מקום .
אין לי חברים יותר ואני לא עובדת בעבודה קבועה ולא עשיתי לא תואר ובכלל שום לימודים מקצועיים.
חשבתי המון פעמים ללכת לגור לבד ולשכור דירה, אבל הפחד שלי זה שמספיק שחודש אחד אני לא אעבוד (יש לי מחלה שאני לא אפרט עליה אבל היא לפעמים מפריעה לי בשגרת החיים) ואז אני לא אוכל לשלם שכר דירה ואני אמצא את עצמי ברחוב, או שלא יהיה לי מספיק כסף לדברים בסיסיים .
אני לא רוצה לחיות מהיד לפה, עם החבר שלי אני לפחות מוצאת את עצמי עם קורת גג ואפילו מעבר לזה, אני לא לבד איתו אבל מצד שני אני לא מאושרת בקשר הזה, אין לי מושג איך קמים והולכים, אין לי מושג לאן לעבור, במה לעבוד, ואיך לעזעזאל להתחיל הכל מחדש, מאפס, שאני חושבת שאולי עדיף כבר ככה ולנסות להיות הכי שמחה שאני יכולה עם מה שיש לי, כי אולי המצב שלי לא הכי גרוע למרות הכל..