האם זה נחשב שהוטרדתי?

האמת שאין כאן ממש שאלה, יותר עניין של פריקה... סוג של לצעוק את הכאב לעולם ולהיפטר ממנו.

לא מופיע כאן שם המועדון, לא שמי, ולא שמות חברותיי וידידיי. לא החלטתי לכתוב את הפוסט הזה לצורכי שיימינג, אלא כדי לפרוק, ולהגיד: אתן/ם לא לבד. יום חמישי, נוסעת למסיבה בתל אביב עם שתיים מחברותיי, ועוד שני ידידים. אחד הידידים האלה... יש לנו עבר. הדייטינג לא הבשיל לזוגיות וכך נפרדו דרכינו. לאחר שנה חזרנו לקשר. ידידותי. אותו ידיד הוא מכר של הידיד השני שהיה איתנו באותו הערב, והחלטנו להזמינו.

כשהוא קיבל את פנינו בכניסה למועדון, אולי כבר אז הייתי צריכה להרגיש שמשהו לא בסדר, כשעמד קרוב, קרוב מדי. נגע בכתף, במותן, בבטן. אבל... ידידים. זה בצחוק. האלכוהול עשה את שלו (הוא שתה הרבה, אני מעט מאוד), ואחרי רבע שעה של התמזמזות קשה במועדון הרגשתי שאני עושה טעות – יש לנו עבר, וזה מוזר. כבר לא בא לי. חשבתי שארגיש סקסית ונחשקת, אבל זה לא מה שהרגשתי. רציתי, ועבר לי. פקחתי את עיניי אחרי נשיקה איתו, וחברותיי נעלמו לי. הלכו לרקוד במקום אחר, אולי מתוך תחושת ה"לא נפריע לשובבים". הם לא אשמים. לא הראתי כנראה שלא בא לי, רק הרגשתי את זה. לאותו ידיד ניסיתי להראות את זה בכל דרך אפשרית אחרי אותה רבע שעה מבלי לומר ישירות, בגלל ה"לא נעים לי" המטופש שמשתלט מדי פעם. להזיז את הראש מצד לצד כדי שלא יצליח ללכוד את שפתותיי, לרקוד מול זרים או חברותיי כדי להיות עם הגב אליו, אבל הרגשתי כאילו הוא מעיל שאני פשוט לא מצליחה להפשיט מעצמי, במשך כל הערב. שלוש שעות ורבע של ניסיונות התחמקות. אוקיי, שלוש שעות. ברבע השעה הראשונה רציתי. זרמתי. התנשקתי. נגעתי – אבל עבר לי. ממש עבר לי. אם אחת החברות שלחה לי את ההודעה: "להציל אותך? חחח" בזמן שכולם קורעים את הרחבה, כנראה שראו שלא הכי רציתי. אם חברה שנייה שלפה אותי מבין זרועותיו מדי פעם כדי לרקוד איתי, כנראה שראו שלא הכי רציתי. אבל לא אמרתי "מספיק". לא אמרתי "אני לא רוצה". ולכן האשמה עליי. נראה לי. כנראה שלקראת סוף הערב הבעת פניי ממש השתנתה אם אחרי שלוש שעות של היצמדות מאחור, התחככות, ליקוק הלחי וחפינת הישבן, אותו ידיד שאל: "הכל בסדר?". אחרי שאמרתי "זה פשוט מוזר לי", תפס את ראשי ונישק שוב. ביציאה מהמועדון כבר לא יכולתי להסתכל עליו. הרגשתי תחושות שונות, רבות... גועל, עצב, כעס. כשהוא חפן את ישבני, או דחף את לשונו לפי, למה שתקתי? אני לא מדברת על רבע השעה הראשונה, אני מדברת על שלוש השעות שלאחר מכן. באותן שעות לא זרמתי, לא נגעתי חזרה, ניסיתי להתחמק למרות הצפיפות, ועדיין – לא אמרתי "לא".
אני לא מאשימה אף אחד. לא אותו, למרות שתחושת הגועל לא מרפה ממני כבר שלושה ימים. לא את החברות והידיד השני (הם באמת ניסו, אם לא אמרתי "לא", מה יבינו? רק לקראת הסוף הבינו, כשתחושת החילול שטפה אותי וניכרה על פניי), ומנסה שגם לא להאשים את עצמי. אנחנו צריכות לקחת אחריות. לא מאשימה את עצמי על שנגעו בי ללא רצוני. מאשימה את עצמי על כך שלא עצרתי את זה. מאז אני קוראת כתבות שונות, על יחס החוק לנפגעות, או למוטרדות, קוראת פוסטים ווידויים של... בנות שפשוט קפאו במהלך סיטואציה מסוימת. אולי כאלה שהבינו שהוטרדו אחרי זמן מסוים, קצר או ארוך, ו... נכון, זה עניין סובייקטיבי, אני לא עצרתי אותו, מצד שני אם הידיד, שמבחינתי אותי הטריד, שואל "הכל בסדר?" כנראה שהוא ראה והבין שמשהו לא היה בסדר. למה בכלל אני נקרעת ככה? באתי לרקוד, להנות עם חברות וחברים, לא להתמזמז שעות עם בחור. לא להרגיש מוטרדת, ועכשיו גם סגורה ומדוכאת. מספר ימים שהתחושות האלה מלוות אותי, ואני מקווה, אפילו בטוחה, שהתחושות תעבורנה. אין לאף אחד יכולת אמיתית לעזור. זו תחושת פנימית, שדורשת יכולת הכלה מצד הקרובים, הקשבה, הבנה, ולא ביקורת. זה נזיל, בעיניי המתבונן, אפור. וכמוני יש הרבה, בטוחה. רק רציתי לשתף. אין אשמים. רק סיטואציה מטופשת שהייתי יכולה למנוע, או שלא הייתה אמורה לקרות מלכתחילה.