אני צריכה לעבור תהליך עם עצמי או לחכות ל"אחד"?

קשה לי לכתוב, קשה לי להודות
קשה לי לקבל את זה! אני כועסת על עצמי
זה לא הגיוני להיתקע שנה על קשר של חודשיים, אווןןף!!!
אני לא מרשה לעצמי לבכות, מבחינת כלום, מבחינתו, מבחינת עצמי אני המשכתי הלאה. ובאמת שהמשכתי.. אני לא בוכה יותר.. בכלל גם אם אני מנסה.
הלב שלי לא עומד דום שאני שומעת את השם שלו, אני לא נאחזת בכל זיכרון יפה איתו, הכל דיי מעומעם, כאילו מישהי אחרת הייתה אצלו בחדר, במיטה, נישקה אותו, הכירה אותו והייתה חלק מחייו. לפעמים אני מזכירה לעצמי שזו אני!
כמו חלום יפה.. אני בקושי חושבת עליו,
המחשבה שתהיה לו מישהי רצינית לא מרתיעה אותי כמו פעם, זה החיים.
אני הגיונית, לא הילדה התמימה והמאוהבת ששברו לה את הלב לפני שנה.
בכיתי מספיק.
אני יודעת שאנחנו לא מתאימים.
שהוא לא טוב בשבילי, ואני לא בשבילו
שאן לנו נושא אחד משותף!
שאן לנו כימיה.. אנחנו שונים מדי.. מנוגדים מדי.. אן לו דרך לעשות אותי מאושרת ולי אן מה לתת לו.. אני יודעת, לקח לי זמן להבין.
מודעת לזה, אבל... אני .. לא יודעת.עברה שנה, לקחתי הפסקה דיי ארוכה לפני שהתחלתי לצאת שוב, ואז התנשקתי פעמיים אולי, זה היה דוחה. חשבתי עליו..
אז הפסקתי שוב, ואז פגשתי גברים, יצאתי לפאבים, התחלתי קשרים.. וכלום. לא משיכה, לא אהבה. לא אכפתיות.. לא פרפרים ולא התקדמות..
הכל מת אצלי..הרומנטיקה דעכה, גברים שפעם יכלתי לחלום שרק ידברו איתי, אני לא מסתכלת עלייהם כבר.
כולם משעממים אותי, מגעילים אותי, ומעצבנים אותי! מרגישה שאן לי מה לחפש עם אף אחד מהם. אף אחד לא מתאים לי
אף אחד לא מעניין.. כולם פשוט לא הסגנון שלי... אני לא הכי מחפשת, אבל שזה בא אני ישר מתחילה לחשוב אולי זה זה.. ואוכלת סטירה. אמרתי ״לא״ להמווון רק בחודש האחרון... אני מנסה.. יוצאת לדייטים מפתחת שיחות, מסתכלת מקבלת מבליגה, אני לא בררנית מדי בחיים לא הייתי..
אני לא מצליחה לדמיין אותי מתנשקת איתם, השיחות הופכות לוייכוחים או דועכות מהר.ואני לא רואה התחלה של משהו עם אף אחד מהם, אני מנסה ומוצאת את עצמי רוצה לחזור לבית או לפחות ללכת מאותו בחור.
וזה לא אני!!!!!! אני רוצה חבר, אהבה, חיבוקים, התחלה של משהו כבר.. די.. כמה אני יכולה להיות לבד.. כבר קיבלתי סטיגמה של מלכת הקרח.. לפני כמה חודשים ניסיתי להיזכר מה קרה ששינה אותי ככה, מהבחורה החמה, הפלרטטנית, הרגישה העדינה הביישנית והפתוחה והנחמדה איך הגעתי לסנובית קרה קשה וסגורה שאף אחד לא מצליח לגרום לה להרגיש פרפר מסכן אחד. שלא נדבר על לעניין אותה בכלל, התשובה הייתה ברורה, הוא.
כן הוא, זה שחיפשתי את הדמות שלו בכולם. הגבר היחידי שיצאתי איתו איי פעם כי לא חשבתי מספיק. נתתי לנשיקות שלו לסחוף אותי.. לא הרגשתי שלמה עם עצמי מעולם לפני שמצאתי אותו.
היחידי שסמכתי עליו מספיק ופתחתי בפנייו הכל. הכללללל. סיפור חיי, הפחדים הכי גדולים שלי, המצב עם המשפחה, ומעל הכל הייתי פשוט אני. לא חשבתי. אפילו לא לשנייה.. פשוט כיביתי תראש ונתתי ללב לעבוד. ילדה קטנה ומטומטמת שבחיים לא היה לה חבר, חשבתי שאם התחלנו לצאת גם נמשיך. לא ידעתי מה המושג פרידה בכלל.הוא לקח לי את הלב שלי איתו..
אני לא חושבת שאני מתגעגעת אליו, או לבית שלו או לחברים שלו, או לנשיקות שלו, אני יודעת שהוא לא מתאים לי, אני יודעת.. אבל אני מתגעגעת להרגשה של להיות החברה שלו. לתקופה יפה שלא חשבתי, לאשליה הזאת שמישהו באמת אוהב אותי ודואג לי..
שיתקשר ינשק ויחבק ויגרום ללב שלי לקפוץ בכל פעם שהוא משחק לי בשיער..
להרגשה הזאת בבטן, לפרפרים, למתח ולשיחות., הפחד לאבד אפילו.. מה יש לי?
אני מרגישה שהוא הגבר שלי. יותר נכון האחרון שהרגשתי אליו ככה, או רגש בכללי. למרות שהוא כבר של אחרת.. אני רוצה לדעת למה!
הרי הראש קיבל את הפרידה, הלב גם, אבל אני לא מוכנה להיות עם אחר. אני לא מצליחה להינות עם אחרים שלא נדבר להימשך לאחרים. הוא הלך ואני תקועה, מאחור. כן.. ועכשיו הוא נורא מפורסם,
המון מדברים עליו באינטרנט ובטלוויזיה.
אפילו ההורים שלי מדברים עליו בשבחים ובהערצה מבלי לדעת שהבת שלהם אוהבת אותו יותר מהם. בבית ספר שואלים אותי עליו, אלה שזוכרים שהיינו ביחד.. וזה כל כך קשה! לדבר עליו, להיזכר בו, להעמיד פנים שאני באמת מדברת על מישהו שאני בקושי זוכרת. מספיק התמודדתי בזה לבד,
שהוא רחוק וחסמתי כל אפשרות של קשר או מידע, העלמתי אותו, לא ראיתי אותו ולא שמעתי ממנו, יכלתי לכבות את זה שהתחשק לי. ועכשיו.. הוא בכל מקום! הפנים שלו.. הקול שלו... כל העולם שלי סביבו.. בן דוד שלו ואני בקשר טוב מאז, וגם ממנו אני שומעת הכל, מעודכנת בחיו, כאילו מעולם לא נפרדנו..ככה כבר שנה.. כל כך קשה לי..
כל הבנות משבחות אותו, שהוא ״ גבר רצח״ וחתיך ומדהים ומה נראלי שנפרדנו בכלל, נכון... הוא באמת כזה, אבל לא נפרדנו בגללי. אני זאת שנפגעתי , זאת שהאמינה יותר מדי, וציפתה יותר מדי והתאכזבה כפול. הוא רצה פרידה, לא אני. הצעתי לראות אם זה מה שהוא רוצה והוא הסכים.
מהסיבות הכי מפגרות. לילה אחד אתה אוהב אותי ולמחרת..״ אני לא אוהב בחורות שמתאפרות.. וגם קשה לי שאת מרקע דתי״ מה אכפת לך בכלל אם אמא שלי שומרת שבת או לא? אני בכלל חילוניה! ועוד מלא דברים שנשמעו תירוצים.. ואני מרגישה שהפסדתי. טכנית זה לא הגיוני כי נפרדנו ביחד, אבל מרגיש שהפסדתי.. כל הפרסום שלו עוד יותר מקשה עלי. אני מרגישה האקסית של, אני מרגישה כזאת קטנה!
ואני לא מתביישת להגיד שהתהילה שלו מקשה! זה כמו נער רחוב שיצא עם נערת רחוב שהיום היא בר רפאלי! אני מרגישה כלום.. אפס..כאילו יצאתי ממערכת יחסים של איזה נסיך או איזה אליל ואני סתם מישהי מפעם. וגם קשה לי שהוא בכל מקום.. מאז שהוא מפורסם זה קשה יותר.. אני רוצה להמשיך הלאה... מגיע לי התחלה חדשה.. מה לא?
אני בת 18 שתקועה כבר שנה בגלל איזה בחור שהיה מספיק טיפש כדי להגיד בצחוק למישהי תמימה כמוני שהוא אוהב אותה.
מה אני אמורה לעשות? אתם חושבים שאני צריכה לעבור איזשהו תהליך עם עצמי או פשוט לחכות ל״ אחד״? זה הגיוני בכלל שאני תקועה ככה? איי פעם אני בכלל ימשיך הלאה? באמת, זה לא שאני מתבכיינת על גורל אכזר שבו אני רוצה גבר שבחיים לא יהיה שלי, אני רוצה להמשיך.. עצות.. מישהו? :/