בעיות קשות עם עצמי - מה יחשבו עליי אחרים?

יש לי בעיה מאוד מאוד קשה שאני סובלת ממנה כבר כמה שנים טובות. זו הרגשה פנימית כזאת...
כל הזמן אני חושבת מה יחשבו עליי. אם זה לחשוב ככה לפני שאני יוצאת לשפוך זבל אז אני אתאפר ואצא עם בגדים שהם לא פיג'מה ושיער מסודר, ואם זה כשאני בוחרת מה ללבוש- להתאים כל בגד, אם זה כשמישהו מסתכל עליי ברחוב הרבה זמן- אז מה הוא חושב עליי? אני נראית זוועה היום? וכו'. כל הזמן מחשבות ומחשבות על מה אומרים ומה חושבים עליי.
החיים נורא קשים לי. או לפחות אני עושה אותם קשים, אבל זה בגלל שכל התקופה שלי בבית הספר הייתה קשה ואנשים כל הזמן היו מחפשים איפה לשפוט אותי. זאת אומרת שהיו מסתכלים על כל דבר שאני עושה, מה אני לובשת, מה אני אומרת. יש את האלה בבית ספר שתמיד יושבים בצד- לא מחפשים להתבלט ואף אחד לא מרגיש בקיומם, ויש את האלה שלא מחפשים להתבלט ובכל זאת שמים אותם במרכז העניינים והם כל הזמן בפה של אנשים אחרים. אז כזאת אני הייתי. לא הייתי מחפשת אף אחד, שומרת על פרופיל נמוך ובכל זאת היו מסתכלים עליי יום יום- מה אני לובשת, מה אני אומרת וכו'. בנות אחרות היו דואגות להגיד לי בפנים שהן חושבות שאני מכוערת, ומה אני לובשת ומה נראה לי ושהן יודעות שאני ככה וככה.
לכן היום, אחרי שנתיים בערך שסיימתי עם מה שהיה בעבורי סיוט הנקרא בית ספר, אני חושבת פעמיים על כל דבר שאני לובשת. אבל על דברים שאני אומרת- לא, אין לי שליטה. אני אומרת ישר מה שאני חושבת כי אני פשוט טיפוס כזה.
יש לי בעיה לצאת עם בנים כי אני מפחדת מה יחשבו עליי- אם אני מכוערת מדי או לא מתלבשת יפה מספיק או אם אני לא אהיה מעניינת מספיק או לא מצחיקה מספיק או לא טובה מספיק או לא חכמה מספיק...פשוט לא מספיק.
וזה מאוד מקשה עליי את החיים. אני לא מסכימה לעצמי לצאת עם אף אחד כי אני מרגישה שאני לא טובה מספיק לאף אחד, שאני לא אוהבת מספיק את עצמי אז איך אוכל לתת למישהו אחר לאהוב אותי?
הציפיות שלי מעצמי גבוהות מאוד, בכל דבר. אני חייבת להיות הכי חכמה, הכי טובה, הכי יפה, הכי מושקעת, הכי מטופחת, הכי נוצצת באירוע, הכי כל דבר. כל זה בקיצור- פרפקציוניזם. רק הפרפקציוניסטים כמוני יבינו כמה שהתכונה הזאת קשה ומקשה על החיים. אפילו עכשיו אני קוראת שוב את כל מה שכתבתי כאן כדי לוודא שכתבתי בסדר, שאין משהו לא טוב.
כל זה משפיע לי גם על הביטחון ויש מצבים שאני פשוט חושבת לעצמי "איזו מכוערת את". אני יודעת תמיד להוריד את עצמי למטה. באופן כללי אני יודעת שאני לא מכוערת וכל הזמן אנשים אומרים לי ועליי שאני בחורה יפה. אבל בראש שלי אני פשוט לא יפה מספיק, לא טובה מספיק. קשה לי מאוד להכיר אנשים חדשים כי אני יותר מדי מפחדת ממה שיחשבו עליי. יכול להיות שהבעיה והחוסר ביטחון שלי באים מעודף המשקל שיש לי? אני מנסה להילחם בזה מאוד, אני לא אוהבת את זה בכלל. נראה לי שעד שלא אפטר מזה לגמרי ואהיה כמו מקל- לא ארגיש מוכנה להכניס עוד בן אדם לחיים שלי. אבל בינתיים אני מרגישה לבד יותר מדי זמן ומשועממת בחיים. אני מרגישה שנורא חסר לי משהו...יכול להיות שלהתאהב. לא יודעת, עוד לא הבנתי בדיוק מה חסר לי אבל זו תחושת ריקנות עצומה. לפעמים אפילו הורגת (מבפנים).
הבעיה מתחילה ותגמר בדפוס המחשבה שלי. לא חושבת שמישהו יכול לעזור לי לשנות את זה, רק אני. וזה מה שעצוב, כי אני בן אדם מאוד קשה ועקשן. קשה לשנות את הדעות והמחשבות שלי.
מה הייתם עושים במקומי? אני מגזימה במחשבות שלי? איך משנים את זה? להילחם בזה ובכל זאת, למרות הפחד, לצאת עם אנשים שאני לא מכירה?
זו תחושה כמו ללכת לאיבוד, אני לא מוצאת את עצמי...