מתגעגעת לחבר ההכי טוב שלי האקס שכל כך אהבתי. מרגישה מועקה רצינית, מה לעשות?

היינו 6 שנים ביחד, לפני הרבה זמן. עברנו יחד את חטיבת הביניין והתיכון, ובצבא נשברנו.
הוא היה החבר ההכי טוב שלי, ואהבתי אותו יותר מאת עצמי. הוא עיצב לי את האישיות שיש לי היום ולימד אותי לאהוב באמת, ולדאוג לאחרים לפני שאני דואגת לעצמי. זה היה נכון עבור שנינו ועשה לנו טוב כי בדיוק כמו שמיהרתי להגיש לו אוכל כשהוא בא לבקר - כך הוא מיהר להגיש לי אוכל כשאני באתי לבקר. הפתיע אותי עם ארוחות בדיוק כמו שאני הפתעתי אותו. קנה לי את השוקולד האהוב עלי ביום של הבגרות שלי, ואני קניתי לו בלונים ביום שהוא עבר טסט בנהיגה. היינו זוג קיטשי ואוהב, שתמיד ידענו איך לשמח אחד את השניה ותמיד חשבנו אחד את השניה לפני שחשבנו על עצמנו. אהבנו באמת.

בצבא, בבסיס הקרבי הסגור שלו, הכניסו לו לראש שלהתחתן עם הבחורה הראשונה שהוא שכב איתה זה לא טוב. צריך מסיבות, בחורות, אלכוהול, נרגילה, סיגריות. צריך להיות עם כמה שיותר בנות, כי זה עושה אותך גבר. כל הדברים האלה חלחלו, וגם אני עם הזמן התחלתי לראות שההתלהבות הלכה. איפשרתי לו לצאת למסיבות אחרי 28 ימים שלא נפגשנו, כי אני לא חברה לוחצת והעיקר שיעשה מה שישמח אותו.
התגעגעתי אליו מאוד, בכיתי המון. גם השירות שלי היה קשה, אבל בגלל שלא הייתי קרבית איכשהו זה לא נתפס כרציני מדי.
עברתי לבסיס סגור, כי במילא אין לי בשביל מה לחזור הבייתה... העלתי דרגת סיכון לעצמי, ואז באמת כבר הפסקנו להפגש.

שם, חשבתי שאולי זה לא זה. הוא לא מתאמץ להפגש יותר, והעובדה שאני בבסיס סגור כאילו מאפשרת לו את החופש שהוא רצה בסופ"שים בלעדיי. הוא הגיע לבקר (כמו שבכל סופ"ש אני באתי לבקר) אבל הלך אחרי שעתיים, בניגוד אלי שהייתי אצלו מההתחלה עד הסוף של שעות הביקורים.
נשברתי... מאוד...
התחלתי להרגיש שהוא לא באמת אוהב כבר, שהראש שלו מלא בדברים שהחדירו לו החברים מהבסיס שלו.
נפרדתי ממנו.

היה לו קשה, יותר מלי. מספר חודשים שהוא לא השתקם, התחיל לפגוע בעצמו ובבריאות שלו עם סיגריות ואלכוהול. אני יצאתי עם המון גברים כדי לנסות לשכוח ממנו, והכל הסתיים תמיד בזה שאני שילמתי על עצמי במסעדה וב"אתה בחור נחמד, אבל אני לא חושבת שזה ילך בינינו" כי חשבתי עליו בלי סוף.

כל החלומות הגדולים על חתונה בגיל 21 עם השחרור שלו, הלימודים בקמפוס המשותף ליד הבית ואיחוד המשפחות שגם ככה היו חברות כבר - התרסקו לי בפנים.

התרחקנו. הוא עבר ללמוד הכי רחוק שהוא רק יכל. רק כדי להתרחק ממני.
שמרנו על קשר.
נהיה לי חבר, אחרי שנתיים נהייתה לו חברה. הוא סיפר לי שחברה שלו נפלאה כי היא מזכירה לו אותי.
המשכנו לשמור על קשר.
כל הקשר נבע מיוזמה שלי, מהתעניינות שלי, מעזרה שלי לסטודנט הצעיר שהתחיל לימודים שנתיים אחריי (למרות שמדובר בקמפוס אחר). דאגה אינסופית, רצון לתמוך ולהקשיב. הוא השתמש בזה. עזרתי לו המון.

כשלא כתבתי לו מספר ימים, גם הוא לא יזם כרגיל. שבועות. חודשים. שאל לשלומי בהודעה לפתע ולא הייתי מסוגלת לענות. התחלתי לבכות כי הבנתי שהכל נחלת העבר. כל הזכרונות הטובים שהיו לי לא יחזרו. הוא לא שם יותר ולא יהיה.
אני בזוגיות חדשה, חבר שלי יודע. לא הכל, אבל גם לא רוצה לדעת הכל כי בעיניו אני בחורה נהדרת והוא לא רוצה לחשוב אפילו על זה שאני מתגעגעת למי שכבר איננו. לא רוצה לחשוב על זה שהלב שלי לא 100% איתו.

הלב שלי שבור. ותמיד יהיה. אני מתגעגעת לחבר ההכי טוב שלי, שעברנו ביחד 14 שנים בחיים. רוב החיים שלנו. פשוט כבר לא יודעת מה לעשות. מרגישה מועקה רצינית כבר שנים.
בחודש האחרון עברתי המון טראומות. תאונת דרכים, אשפוזים.
כל לילה אני חולמת עליו. חולמת שהוא לצדי.

לא יודעת מה לעשות...