בודדה, מתגעגעת, מפחדת להתאכזב שוב, איך מתמודדים?

כבר כתבתי כאן בעבר, על האקס שלי שנפטר מסרטן לפני 4.5 שנים... היינו ביחד 6 שנים בכיתה י' ועד שהשתחררתי.. הוא חלה בסרטן כשהיה בצבא והשתחרר לפני הזמן כדי, להתחיל את הטיפולים אבל, אחרי שנתיים נפטר מגרורות.

מאז שהוא נפטר, אני מנסה בכל דרך שהיא לקום חזרה על הרגליים, בשיניים אני מקימה את עצמי כל בוקר מהמיטה, אימצתי כלב כדי, שיהיה מה שימשוך אותי מהמיטה כל בוקר ויכריח אותי לצאת לטייל איתו ברחוב כדי, לא להיות סגורה בבית, אני מנסה בכל דרך שהיא לנסות לחזור להיות מי שהייתי לפני שהוא נפטר, להחזיר לעצמי את שמחת החיים, את היכולת ליצור חברויות ולא לפחד יותר...
אני מנסה ליצור חברויות אבל, מפחדת מידי להיפתח וככל הנראה שמרגישים את זה בסביבתי. לפעמים אני מתאמצת יותר מידי כדי, להרגיש שייכת רק כי אני לא רוצה יותר להיות כל כך לבד. ואני מבינה את מי שזה מפריע לו.
התחלתי ללמוד לפני שנתיים במכללה וכל כך רציתי להתחיל את החיים שלי מחדש, למצוא חבר/ה אחד שארגיש בנוח לידם, שיהיה עם מי לדבר ולמי לעזור להרגיש שייכת..
אבל, כל יום שעובר אני רק מתגעגעת אליו יותר, למרות שאני עושה הכל כדי לשכוח ממנו! לפני הלימודים, יצרתי אלבום תמונות של פעם, מכל התמונות שהיו לי בטלפון ומחקתי את כולן מהטלפון כדי, שלא אסתכל בהן בכל יום אלא רק כשאני מתגעגעת ממש ונוסעת חזרה לבית של ההורים, בסופי שבוע.

אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית כבר 3 שנים ואמנם המצב שלי השתפר אבל, בגלל שאני עדיין בודדה מאוד, אני לא מצליחה להתקדם כמו שהייתי רוצה.

אני מפחדת ליצור חברויות חדשות, אני מפחדת שישנאו אותי, אני מפחדת להיפתח שוב פעם ושאנשים שיתקרבו אלי ייעזבו אותי שוב.. אני מפחדת שכמו שהחבורה שלנו (שלי ושל האקס) התפרקה אחרי שנפטר כי, זה כבר לא היה אותו הדבר ונשארתי לבד בלי שאף אחד זמין לדבר... חברים שהיו שם עוד מבית הספר היסודי, פשוט נעלמו ביום אחד כי, היה קשה מידי.
ואני מפחדת להתחבר שוב פעם ולהתאכזב, וכשאני מצליחה איכשהו להתחבר זה נהרס נטו מהפחד שלי שיאכזבו אותי שוב...


כבר יומיים שכל מה שאני רוצה זה לחבק אותו רק עוד פעם אחת, להריח אותו, שילטף אותי בגב כמו שהוא היה עושה כשהיה מחבק אותי ולהגיד לו שאני אוהבת אותו ולשמוע אותו אומר לי את זה בחזרה רק עוד פעם אחת..