המהות שלי היא להיות לוזר?

שלום שלום,
קצת אנצל את הבמה האנונימית לכתוב את מה שעובר עלי אולי זה יפחית מהכאב.
אני בן 31 בזוגיות ארוכה אני בן למשפחה די מבוססת ומכובדת, יחסית מרובת ילדים מוכשרים.
מבחינת מראה אני נראה מעל הממוצע מעל מטר שמונים.
עכשיו ניגש לעניין, אני לוזר וזה כואב.
אני לא נראה לוזר, אני די חברותי ואני מצחיק כשצריך אבל בפנים אני מרגיש ריקבון שאין לתאר זה כואב בנשמה כל רגע ורגע.
אם אשווה עצמי לאחים שלי,
לדעתי האובייקטיבית אני הכי פחות יפה גבוה או מוכשר.
הם כולם מאוהבים בעצמם ואני, אני לא יכול להסתכל בתמונות משותפות שלנו בלי לקבל עצבות אני מרגיש שהגנטיקה לא חולקה בצורה שווה(למרות שבת הזוג שלי אומרת שזה לא נכון לא יודע כנראה משקרת)
אני מוצא את עצמי מקנא המון במיוחד באח שלי הבכור שהוא פשוט מוכשר בכל דבר שהוא עושה, בנות מתחילות איתו בכל מקום כולם יודעים שהוא הכי טוב האופי שלו זה אופי של ווינר אמיתי קה להסביר את זה אבל לשיננו יש רצון שווה להצליח רק ההבדל שהוא מוציא את הרצון הזה לפועל והוא מנצח בכל דבר שהוא עושה ואני לא מגזים.
ואני שאני מסתובב איתו אני מרגיש ככ רקוב, שכמה שאני מנסה לשנות את זה כאילו אין סיכוי שאפילו אהווה לו תחרות קלה לדעתי בשום פרמטר אני לא "מנצח אותו" אני מרגיש כמו בדיחה כמו ילד קטן ואפס.
אין לי עבודה מסודרת אני עדיין עובד בעבודות מזדמנות ואני די תלוי בבת הזוג שלי כדי לשלם חשבונות.
אני מרחם עליה שיש לה אותי כי לדעתי היא אפילו לא מכירה 40 אחוז מהגועל נפש שיש לי בפנים.
אני מרגיש שאני לא מוכשר בכלום אני עצלן בצורה קיצונית והדבר מחמיר ככל שאני שונא את עצמי יותר כך אין לי כח לעשות פעולות שמקדמות את עצמי.
אני מטופל אצל פסיכולוג אבל מרגיש שהמצב מידרדר כל יום.
שלא תבינו לא נכון אני מנסה כל כמה זמן להיות ווינר.
בתקופות האלה אני עושה כל מה שאני יכול אך מוצא את עצמי פשוט מקבל כאפה לפנים וכל פישר נראה לי הרבה יותר טוב ממני הגעתי לנקודה כזו שפשוט אני חייב לקבל את זה שאני לוזר.
ולא קל לי לקבל את זה אבל החיים פשוט אומרים לי את זה בפנים בלי שום רחמים ואני גם לא אומר את זה מרחמים עצמיים.
אני ככ חזק בתוך כדור השלג הזה שאני לא יכול לעצור אותו בכוחות עצמי.
אני שוקל ללכת למנטור כלשהו אבל אין לי כסף לזה ואני לא מאמין לכל השטויות הללו.
אני פשוט שונא את עצמי את הדמות הזו שקיבלתי והדבר שאני שונא במיוחד זה שקיבלתי כביכול דמות של מישהו שנראה מהצד בעל פוטנציאל כי כל כאפה לפנים רק יותר כואבת כשאתה מצפה מעצמך וכולם מצפים ממך.
זה מגעיל אותי לוזרים ומגעיל אותי שאני כותב את הדבר הזה בכלל.
אומרים תסתכל על העולם כמה הוא יפה וזה נכון הוא יפייפה אבל לפעמים אני חושב אולי עדיף לוותר על דובשו כי עוקצו לא שווה את הסבל הזה.
ועוד שקר זה שהכל בראש כי אני מאוד בראש כל פעם מחדש אבל יש גם את המציאות.