איך חיילים בקרבי מוכנים למות למען המדינה גם במחיר שמשפחתם תהיה שכולה?

השנה הייתי בערב שירי יום הזיכרון שהתקיים לזכר חייל שנפל בצוק איתן. הייתי שם עם חבר שלי שעומד להתגייס למגלן. האחים ובת הזוג דיברו בכאב על אובדנם, ובעיקר על כמה שהוא היה גיבור. כרגיל ביום הזיכרון הלב שלי נקרע, תמיד מאוד קשה לי להתמודד עם היום הזה. כשיצאנו מהמקום חבר שלי אמר: "איזה כבוד לבנאדם, אם אני אמות בצבא, אני מקווה שאולי אני אמות בכבוד כמוהו". ממש לא ידעתי מה להגיב, הוא אמר את זה חצי בצחוק, אני שתקתי, באותו רגע רציתי לצעוק עליו שזה לא מצחיק ולא אומרים דברים כאלה אבל שתקתי והמשכנו בשיחה רגילה.
בלילה כמעט לא ישנתי, המחשבות לא הניחו לי. חבר שלי (נקרא לו עמית, אנחנו שנה ביחד), מורעל על קרבי, הוא התאמן בטירוף לקראת הגיבוש, תמיד מאוד תמכתי בו, מאוד עודדתי אותו, בתוך תוכי מאוד לא רציתי להיות חברה של לוחם בקרבי, אבל ידעתי שאני חייבת לתמוך בו. אחרי כל הערב הזה, פתאום מאוד פחדתי להיות אחת מאלה, שהבן זוג שלהן נהרג במלחמה. עמית הוא האדם הכי יקר לי בעולם, הוא הבן זוג הכי תומך, הכי אוהב, הזוגיות שלנו הכי מדהימה שיש, ולמרות שאני רק בת 18 אני באמת רואה את עצמי מתחתנת איתו ומקימה איתו משפחה. אני לא יכולה לחשוב על האפשרות של לאבד אותו, אני לא רואה את עצמי שורדת את זה. ואתמול אחרי מה שהוא אמר, חשבתי לעצמי איך הוא מוכן לקחת את הסיכון הזה (גם אם הוא קטן) שהוא ייפול, והוא ישאיר אותי לבד, שאני אצטרך להתמודד עם זה, שההורים שלו שהוא כל כך אוהב יחיו בסבל עד סוף חייהם?? איך? אני בחיים לא הייתי מוכנה לזה!!!! זה פתאום נראה לי נורא לא מתחשב, להשאיר אותי בבית שאני אחכה לו שבועות שיחזור, שאמא שלו לא תישן בלילות, מה הוא לא חושב על זה?!?!??? ברור שהוא כן!!!! זה פשוט עצבן אותי, לא חיבקתי אותו כל הלילה, אני ממש מחכה להגיד לו משהו על המשפט שהוא הוציא אתמול מהפה, אני רוצה להגיד לו כל מה שכתבתי כאן אבל אני מפחדת לצאת אגואיסטית שחושבת על עצמה במקום על המדינה. אני לא מבינה את זה, חיילים הולכים למלחמה, הם עלולים למות, חלקם ממש מקריבים את עצמם, וכל זה בשביל שתהיה לנו מדינה, שזה מדהים ואצילי אבל מה עם המשפחה שלהם????????? למה הם לא חושבים על המשפחה שלהם?? איך האידיאולוגיה שלהם היא כזאת, שהמדינה יותר חשובה מהמשפחה. אני מרגישה אנוכית, אני יודעת שמישהו חייב לעשות את זה, אני פשוט לא מבינה איך אף פעם אף אחד לא שאל את זה כמוני, אני פתאום כועסת על עמית ולא יודעת אם זה מוצדק. אני לא יודעת איך להעביר את ההרגשה הזאת ולהפסיק להיות אנוכית. מה דעתכם? עוד מישהו חושב כמוני??