אני חושב בכובד ראש לסיים את חיי בעולם הזה, רוצה ללכת מפה

שלום לכולם,אני כבר כתבתי פה מספר שאלות בעבר ומאז אני משתמש באתר הזה בתור פורקן.
אני לא מסוגל לחשוב מעבר לעובדה שאני לא הצלחתי בחיים.
אני נרתע לגמרי מהמראה החיצוני שלי,מקבלים אותי לעבודות פשוטות כמו סדרן בסופר,אני ללא רישיון וללא חברים כבר זמן ארוך ולצערי אני לא רואה אור בקצה המנהרה,אף אחד לא מסוגל להבין אותי ולכן אני שומר בפנים את כל מה שעובר עליי.
בקיץ 2016 הייתי מטופל ברווחה בעיר שלי והמטפלת ניצלה את המצב שלי וניהלנו סוג של רומן,בעלה ידע על זה בשלב מאוחר הרבה יותר כי היא סיפרה לו מה שגרם לבן שלה להתאבד.
הייתי טיפש,זו הייתי הפעם הראשונה שאישה שמה עליי עין בכלל אז כל העניין היה חדש לי וכל יום שעובר אני מתחרט על מה שעשיתי.ילד בן 18 איבד את החיים שלו בגללי,הוא לקח את הנשק של אבא שלו וירה לעצמו בראש והכל בגללי,אני הייתי הטריגר לזה.
אני לא מאמין באלוהים,כי למה שאאמין בו אם כל החיים שלי הם סבל אחד גדול? המחשב זה מה שנותן לי רוגע והמחשב הוא גם הדבר שהרס לי את החיים.
ב-2014 בערך גיליתי שהחברים שלי,או לפחות אלו שגרמו לי לחשוב ככה תקעו לי סכין בגב שכשהייתי הולך להיפגש איתם הייתי שומע את הריכולים שרצים עליי.היו מקניטים אותי שהייתי עריק מהצבא,שישבתי בכלא הצבאי בגלל זה,שאני לא מאמין באלוהים ושאפילו אין לי עבודה והם צריכים לשלם עליי את ההוצאות של השתייה.אני יודע,אני לא הייתי חבר,אני הייתי יותר כמו נטל.
אחד מהם,לילה אחד כשהלכנו הביתה אמר לי "אתה רוצה לדעת את האמת? אף אחד מאיתנו לא רוצה שתבוא יותר" אז לא באתי,לא חידשתי את הקשר מאז.
אז חזרתי לחברי הילדות שלי עד שגם הם זרקו אותי בטענה שאני עומד במקום ולא יודע מה לעשות עם החיים שלי,טענו שאני מעצבן שכל הזמן רוצה לצאת ושאין להם זמן אליי כי הם לומדים לתארים שלהם אבל זה לא מפריע להם לשבת כל יום ולבלות,אחד מהם גר בית לידי אז הם יוצאים למרפסת ואני שומע אותם לפעמים.
אבא שלי לא בקשר איתי,וגם הוא לא מכיר בי ולא נתן לי חיים קלים וכשהם התגרשו הם הלכתי עם אמא שלי ואחי האמצעי שדרך אגב גם שונא אותי,אנחנו לא מדברים שנים והוא גר חדר לידי.
אחי הקטן יותר נשאר עם האבא שלו,יש לו אוטו,חברים,חברה ואפילו נראה הרבה יותר טוב ממני.
ניסיתי הרבה פעמים ליצור איתו קשר אבל הוא מתעלם,טוען שהוא עובד ושאין לו זמן,הוא מבלה וחיי את החיים ואני כל היום בבית ואמא שלי לא מפסיקה לקלל אותי ולהקניט אותי שהלכתי עם אישה נשואה,משווה אותי לאחי הקטן שהוא נהג משאית,מרוויח 12,000 בחודש ואני לא מגיע לרבע מזה ואני מתבייש.
אני מתאמן כמעט כל יום,אין לי מושג למה בכלל,אני איש שנראה מתחת לממוצע לדעתי ואין לי מה להציע לאף אחד.לאמא שלי יש משפחה גדולה מאוד באזור הדרום והם כולם שם מסיטים אותה עוד יותר נגדי,אני הייתי לבד בחג,וכשרציתי בחול המועד לקחת אוטובוס לשם הם כולם דחו אותי בטענה שהיא תחזור כבר באותו יום מה שלא קרה.
לפני כמה חודשים הכרתי פה מישהי והתחלנו לדבר,היא עזרה לי המון בקטע חברי וכשדיברנו טענתי שככה כנראה אסיים את חיי,אף אחד לא יירצה להיות חבר של אחד כמוני ואף בחורה לא תסתכל עליי אז שאלתי אותה.
היא ישר פחדה שאני שואל אותה בקטע רומנטי וישר הבהירה שזה "לא המקום" לזה וזה הדבר האחרון שחשבתי עליו כי כמו שאמרתי-אין לי מה להציע ובטח לנשים.
גרמה לי לחשוב "רק שהפצוע הזה לא ייחשוב שאני בקטע שלו".אני רגיל לזה,באמת,אני סחורה פגומה וסביר מאוד להניח שאת חיי אסיים עוד לפני גיל 30 כי לאף אחד אין זכות להכריח אותי לסבול,לאף אחד אין זכות !!
כולם מסתכלים עליי בבוז,אני עובד בסופר וכל פעם אנשים שמכירים אותי מהעיר שלי מסתכלים וצוחקים והייתי יכול אפילו לשמוע מלמולים "מה הוא עדיין סדרן?"
חברים מאורסים,התחתנו ואני? אני מרגיש אבוד לגמרי.
כל פעם כשהייתי בשיחות ברווחה זה היה עם סטאג'ריות שצריכות אותי כדי לסיים את ההתמחות שלהן,אז מהאחרונה חתכתי,כי כשאני חושב על זה דווקא מאוד נוח להם שאני לא עובד,שאני יכול לבוא בכל שעה ביום כי הן עובדות בעיקר בבוקר.
כל יום שעובר אני מרגיש שאני נגמר,אבל מי אני בכלל? עוף מוזר.
יש עשרות אלפים רק בארץ שהם בודדים ואפילו במצב גרוע יותר משלי,למה שייעזרו דווקא לי? למה שלמישהו יהיה אכפת?
אני רוצה ללכת מפה,אני לא רוצה יותר.לא רוצה,נמאס לי.