בשביל מה

אין לי חברים, אף פעם לא היו. אין לי זוגיות ואנלא רואה איך תיהיה. אני לא רואה עתיד. אני פשוט ממשיך ועוד ועוד יום. הייתי רוצה לסיים את זה, אבל אנלא מסוגל. אני רוצה כל כך, אבל לא יכול. אני לא חושב שיש לי בכלל אפשרות בחירה. אני לא מבין למה זה מגיע לי ולמה הכל כל כך רע. אנלא מוצא באמת שום סיבה. אני לא יודע למה איך הגעתי למצב הזה וזה לא לגמרי באשמתי. אני לא רציתי את זה. אני לא יודע מה בי מרחיק אנשים ולמה הם התרחקו ממני. התחלתי שירות לאומי עכשיו ואני אגיד את האמת לא כי אני רוצה ולא כי אכפת לי, לא אכפתי לי מכלום, גם מעצמי. התחלתי כי אין לי באמת ברירה. אני חייב לעשות משהו ומאז ששחרו אותי מהצבא ההורים לא נתנו ברירה, לימודים עבודה או שירות וזה בלתי אפשרי כשאין לך רצון בכלל לקום מהמיטה אז השירות זו האופציה הקלה. אנלא אוהב אנשים ולא ילדים ואני בבית ספר וגנים זה מאוד אירוני. חשבתי שזה יעזור למ להתמודד באמת עם הבעיה הזו וזה עוזר, נראלי. אני מתמודד טוב כשאני שם ואז בדרך הבייתה אני משתדל לא לבכות כי שאני משווה את עצמי לבני שירות האחרות שם אני מבין שאני אף לא אהיה אדם רגיל ולא משנה כמה קשה אני מנסה האינטרקציה שלי עם כולם שם גרועה בעשרות מונים מהאינטרקציה שלהם שבאה בטבעי. השירות נותן לי לברוח. אני עושה משהו ולא חושב והכל מסודר ככה שכתוב לי שאני צריך לקום מחר בבוקר ובמקום מסויים זה טוב לי כי אני פוחד להתמודד עם עצמי. כשאין לי את זה זה מגיע למקומות לא טובים. אני באמת מת מפחד לחשוב מה יהיה אחרי ומה עם חופשות. אני מרגיש רע עם עצמי שאין לי חיים, באמת אין לי, אבל אין לי מה לעשות עם זה. כן זה קל לרשום לי דברים, אבל כשאתה מגיע למצב של אפס אנשים בחיים שלך להכיר זה קצת בלתי אפשר כי גם אין לי לאן לצאת ואני גם לא ממש מסוגל לצאת. אנלא מסוגל להיות במסיבות ואפילו סתם לשבת בקולנוע עם אנשים גורם לי להרגיש רע. אני פשוט לא מבין למה. משהו משאיר אותי ואני לא יודע מה. לפני כמה חודשים כשעוד הייתי בצבא והגעתי לשיא של השבירה והגוף לא שיתף פעולה חשבתי שהייתה לי אארה, אבל עכשיו אני חושב שפשוט עוד לא מצאתי את השיטה המתאימה. למזלי השירות מעסיק אותי ככה שאנלא שאני לא מתעסק כרגע בשאלה הזו. הייתי רוצה פשוט להיות רגיל, או לא להיות, אבל שוב אני לא חושב שהיה איזשהוא שלב בחיים שלי שזה היה נתון לבחירה