אני כבר לא יודעת מה לעשות אני לא אוכלת ולא ישנה

אני לא יודעת מה קורה לי. בתקופה האחרונה אני מרגישה בודדה ושאין לי כבר טעם לחיות. אני לא יודעת מה אני כבר מרגישה אם אני בדיכאון בחרדה סתם עצובה כבר לא יודעת. היום אני בת 12 ועוד מעט בת 13. אני יספר לכם את הסיפור שלי בקצרה כי הוא ממש ארוך. שההיתי בגן חובה עברתי חרם עד שעליתי ליסודי. שעליתי ליסודי היו שני בנות שכל הזמן ניסו להציק לי ואפילו לעשות עלי חרם. זה נמשך עד כיתה ג. בד הכל היה סבבה. בה' זה הייתה השנה הכי קשה שלי היה איזה ילד שבתחילת השנה ישבתי לידו והוא היה ידיד דיי טוב שלי ואז פעם איזה חבר שלו זרק לו משהו שהוא אוהב אותי ויום למחרת הןא נהיה מגעיל. הוא ניסה להשפיל אותי וללעוג לי בכל דרך אפשרית. לדוגמא הוא היה עובר לידי והיה אומר לי שמנה( כי אני דיי שמנה וגם אז ההיתי) סתם ככה. כל פעם שהוא אמר אני פשוט שתקתי. לא אמרתי כלום. עד שאיזה פעם אחת בכיתי ופרקתי הכל ואז אמרו לו שאם הוא רק יתקרב אלי ישעו אותו ואז הןא הפסיק. לאחר קצת זמן ישבתי ליד ילדה מהכיתה שהייתה חברה טובה שלי ( אותה ילדה שהציקה לי בכיתה א אבל היא השתנה וניהנו חברות) מאחורינו ישבה הילדה שגם הציקה לי והילד שקילל אותי וחברים שלו. הילדה שהציקה לי אמרה לרשום לי על הגב זונה. ואותה ילדה שחשבתי שהיא חברה שלי שישבה לידי פשוט רשמה את זה. היא עשתה את זה בצחוק ככה היא חשבה. הדבר הזה כל כך פגע בי ברמות שאי אפשר לתאר כל הדברים האלה. כמובן שהיו עוד הרבה מקרים אבל הם לא כל כך חשובים. בכיתה ו הכל היה סבבה רק שכל פעם בלילה הייתי בוכה על כל מה שקרה לי. לא דיברתי על זה עם אף אחד. שעליתי לחטיבה (היום אני בז) (אני בכיתת מופת) לא ההיתי פתוחה עם כולם ביסודי כי מאוד חחשתי ממה יגידו הכיתה שלי ההיתה מאוד ביקורתית. אז ככה שעליתי לחטיבה נפתחתי לכמה ילדות בודדות וסיפרתי להן הכול בפעם הראשונה בחיים שלי שסיפרתי למישהו את כל הסיפור. כמובן שכל הזמן הזה רציתי למות כן. אבל עכשיו אני מרגישה בודדה אני מרגישה שאין לי אף אחד אני מרגישה בדיכאון. אני כל יום מחכה רק שהיום יגמר. אני כבר בקושי אוכלת בקושי ישנה כבר לא נהנת מכלום אני לא מוצאת סיבה לחיים האלה. אני בוכה בלילות ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי חוץ מעצמי אני מרגישה כאילו רק אני יודעת מה אני עוברת איך אני מרגישה. הדברים שעברתי כל כך פגעו ואני כבר לא יודעת מה לעשות. בבקשה תעזרו לי אני כותבת את זה בדמעות. כל לילה כמעט אני שוכבת בחדר שמה אוזניות שומעת מוזיקה ובוכה. וזהו אין לי יותר מה להוסיף