אני בן אדם לא יציב מה דפוק בי?

אני מרגישה שנולדתי עם האופי הכי חרא שיכול להיות..
אני פשוט בן אדם לא יציב וזה מתבטא בכל תחום בחיים שלי
אני לא מסוגלת לעשות שום דבר ואני לא מסוגלת להחזיק מים בקשרים עם אנשים
כשאני בקשר עם בן אדם אני או in in או out out ואין לי אמצע
אני מכירה גבר וביום הראשון מתנהגת כאילו אני מכירה אותו כל החיים
אני אובססיבית ומדברת איתו כל היום נפגשת איתו כל היום ומתנהלת כאילו אנחנו שנים ביחד
ובאותה מידה כשאני חוטפת את הסיבוב אני פשוט מחליטה לחתוך וחותכת איתו בלי שום סנטימנט
כמו שאני נכנסת לזה נורא מהר אני גם ממצה נורא מהר
כל פעם שאני חושבת שמצאתי את האחד אחרי שבועיים שלוש אני מרגישה שאני נחנקת
זהו הכרתי ראיתי הכל מרגישה כאילו אנחנו שנים ביחד וממצה
ובא לי משהו אחר.
אני מכניסה לחיים שלי בשוונג ענק וככה גם יורד לי
גם בהיבט המקצועי
למה לא נרשמתי? לאיזה תואר לאיזה קורס לא? כמה חיפשתי את עצמי
נרשמתי לקורסים בתחום היופי ציפורניים איפור הלכתי ל2 שיעורים והשתעממתי
אמרתי שאולי אני צריכה משהו אחר אז נרשמתי להנהלת חשבונות ושוב אותו סיפור 3 שיעורים והשתעממתי
חשבת שכר והשתעממתי, נדלן והשתעממתי
בכל הקורסים האלה בכלל לא החזירו לי את הכסף
יכולתי כבר לבנות בית עם כמות הכספים ששפכתי
תארים אותו סיפור - מתלהבת בהתחלה וכולי בIn הולכת כמה שיעורים משתעממת מחליטה שזה לא מתאים לי
במזל הוצאתי תעודה במקצוע נחשב וגם זה רק כי חברה שלי היתה איתי ואבא שלי שילם לי כסף כדי שאשכרה יילך כי כאב לו הלב על כל הכספים שנשפכו בשבועות הראשונים התלהבתי מהעבודה
ומהכסף ואז משעמם לי. כל יום נלחמת בעצמי כדי ללכת
בעקרון מצידי לשבת כל היום רגל על רגל ולעשן סיגריות (בסמים ושתייה אף פעם לא נגעתי)
אני שונאת כל דבר מחייב שיש בחיים כמו מסגרת עבודה אפילו קשר קרוב
אני אוהבת את הסתלבט
לעשות מה שבא לי ולנוח לאכול לעשן ולטייל

אני מרגישה שהצורת חיים שלי היא שכלום לא מעניין אותי וה-כ-ל
מתמצה אצלי מאוד מהר לפני שאני מספיקה למצמץ
הבעיה שזה מגיע לקטע של מיצוי אני לא מסוגלת להשאר באותו מקום פשוט חותכת

אני מרגישה שנדפקתי עם האופי שלי שהורס לי כל דבר
שלא לוקח את עצמו בידיים ברצינות
יש לי פתיל קצר וכל דבר הכי קטן מדליק אותי, אני שתלטנית וחייבת שהכל יילך בדרך שלי, אני אוהבת חופש אני לא מסוגלת שהדבר הכי קטן מאיים לי על החופש
אני אובססיבית להורים שלי בצורה חריגה אני רוצה כל היום לשבת עם חברות
ולא לעשות שום דבר אחר, חצי מהאנשים ככה סתם לא באים לי טוב בעין וכשאני שונאת מישהו אני יכולה להיות ממש אכזרית אליו. בוקר אף פעם לא דיבר אלי ומרגישה שאני צריכה לגרור את עצמי מהמיטה לפני עשר בבוקר וכשאני קמה אחרי עשר זה הזמן היחיד שאני רגועה , אני נרדמת רק עם אצבע בפה כמו תינוקת בת שנה למרות שאלף פעמים ניסיתי להיגמל, אני אוהבת לריב וכשהכל רגוע בחיים שלי אז משעמם לי, מצד שני כשאני גורמת לזה שיהיה רע כי משעמם לי כשטוב אז אני סתם עצבנית וכועסת ומתוסכלת,

ולפעמים אני שואלת את עצמי למה נולדתי ככה ולמה אני לא מסוגלת להשתנות ?
איך אנשים מתפקדים ביום יום ולמה אני לא מצליחה ?
איך אנשים מצליחים לקום מוקדם בבוקר ללכת כל יום לאותה עבודה להיות כל יום עם אותו בן זוג ולהיות עדיין ברוטינה כזו ורק אני כל פעם שוברת את הרוטינה כי משהו מציק לי וכלום לא באמת מעניין אותי ?

גם אין לי שום תחביב .
הדבר היחיד שאני אוהבת לעשות הוא לטייל ללכת עם חברות שלי לישון לאכול טוב ולעשן סיגריות כל היום
בכל מקום אחר אני מרגישה שאני סובלת וכבולה
וכן אני בטיפול פסיכולוגי
בעצם כל החיים שלי הייתי
והכל רק דיבורים ודיבורים ואין שינוי שום דבר לא באמת זז
תמיד אני מגיעה לפסיכולוג שחושב שהוא זה שעושה את השינוי ושהוא רואה שיפור
וזה חוזר כמו בומרנג זה לא עובד

כדורים אין סיכוי בעולם שאכניס לגוף שלי
אני יתפתל מכאבים ולא יקח אקמול אז בטח שלא כדורים לנפש

השאלה למה אני כזו לא רגועה ומה מציק לי שהופך אותי להיות כזו ?
לא עברתי שום דבר בחיים או טראומה תמיד היתה לי משפחה טובה והורים טובים אף פעם לא עברתי איזה אירוע חריג מהילדות
מאז שאני זוכרת את עצמי אני כזו זה התחיל מגיל 14 ככה ולא נרגע
חשבתי שכשאני יתבגר זה יעבור מסתבר שזה רק מחמיר