בחור בתול, בודד וחסר תקווה. איך לצאת מהמצב האומלל שלי?

שלום לכולם,
מצטער שזה קצת ארוך אבל הרגשתי שאני חייב לפרוק מהלב.
מעולם לא הייתה לי חברה או ידידה או משהו קרוב לזה. מעולם לא הייתה לי חוויה מינית משום סוג (ולמעשה אפילו לא נשיקה או חיבוק). למי שתוהה איך זה טכנית אפשרי, אני רוב חיי למדתי במוסדות דתיים עם הפרדה או בלי בנות בכלל. לא שזה תירוץ, לכל שאר מכריי היו חברות והתנסויות מחוץ למסגרת הלימודים, אבל זה רק בא להסביר איך המצב שלי אפשרי. לגבי חברה עם בנים ובכללי היו לי תקופות שונות.. היו תקופות שהייתי די מקובל חברתית, אף פעם לא הטייפ של "מלך הכיתה" אבל אפשר להגיד שהיו לי חברים וחיי חברה, והיו תקופות כמו עכשיו שאני בודד כמעט לגמרי. כרגע ה"חברויות" שלי עם אנשים מסתכמות בשלום שלום ואולי סמול טוק קצר בזמן הלימודים, לא מעבר. וזה במקרה הטוב, יש כאלה שאני מרגיש שמעדיפים בכלל שלא אדבר איתם או שמנסים לא ליצור קשר עין (במיוחד כאלה בני גילי). יש לי קצת חברים מהעבר שמידי פעם צצים אבל אי אפשר לקרוא לזה קשר.. אני בן אדם חברותי בסך הכל, אני לא כזה שקט, אני נחמד לאנשים ואני לא מסריח או משהו שיגרום לאנשים להתרחק, ועדיין זה המצב..
יש לי מתחילת גיל ההתבגרות בעיה קשה עם הגוף שלי, אני מתבייש בו ברמה של חרדות, ובצדק לדעתי. היו לי כמה שנים, חלק ניכר מחיי, שלא יצאתי כמעט מהבית.. בגלל זה גם קיבלתי פטור מהצבא. לא אכתוב את כל הדברים שעברתי בחיים כי זה יהיה סתם ארוך מידי וגם יחשוף פרטים שמי שמכיר אותי אולי יזהה, אבל רק בשביל שתבינו את המצב: אף פעם לא הייתי במסיבות, אני לא יוצא לבילויים, לא הייתי בחו"ל, לא הייתי בים או בבריכה מאז הילדות (בגלל הבושה), לא עובר טסטים אז אין לי רישיון נהיגה, אף פעם לא עבדתי חוץ מעם אבא שלי, אין לי חשבון באף רשת חברתית, אני לא יודע דברים בסיסיים כמו לסדר יפה שיער וזקן (רק לי נראה שבשנים האחרונות כולם נהיו מומחים?), העליתי במשקל ואני כמעט לא מוצא בגדים שעולים עליי ובקושי יכול לזוז (בעבר ירדתי למשקל תקין אבל גם אז לא הייתי מרוצה מאיך שנראיתי אז לא הייתה לי מוטיבציה חזקה לשמור על זה).. קיצר חיים עלובים ביותר.
הייתי במשך השנים אצל כמה פסיכולוגים ופסיכיאטרים וזה לא עזר. אני עכשיו שנה אחרונה בלימודים לתואר (אחרי שהשלמתי בגרויות, לא היה לי כלום כי בשנים שהייתי אמור להיות בתיכון לא יצאתי מהבית) ובכללי מנסה לנהל חיים נורמליים, אבל רק בגלל שהבנתי שאני לא הולך להתאבד (אין לי מושג למה) אז אם אני כבר חי עדיף לעשות דברים - אפילו בלי עתיד בלי תקווה ועם חלומות שאני יודע שלא יתגשמו - מאשר מלהיות ההוא שיושן אוכל ויושב כל היום בבית.. מבחינת אינטליגנציה אין לי בעיה, לא שאני גאון אבל אני מעל הממוצע למרות בעיות ריכוז ודחיינות שיש לי. אבל אני כל הזמן תשוש, הימים עוברים לי בלי שאני אספיק כמעט כלום. אני משתגע איך אחרים מצליחים לעבוד וללמוד ועוד מספיקים הרבה יותר ממני. אני גר אצל ההורים שמממנים אותי (בקושי) אבל אין לי שקל משלי.
לדעתכם יש בכלל מוצא מהמצב האומלל שלי?