עוברת תקופה נוראית, לא יודעת מה טוב ומה רע יותר

היי.
לפני שאני אתחיל לכתוב את השאלה, אני מצטערת אם הניסוח שלי או המילים לא יצאו טוב או שנשמעתי כמו נסיון טרולינג, זה 100% אמיתי.
בכל מקרה,
עד סביבות אפריל החיים שלי היו בתכלס בסדר גמור.
כמובן שהיו לי בעיות, אבל הייתי בטיפול פסיכולוגי רציף, יש לי חבר יותר מחצי שנה, משפחה ומעגל חברים, ובתכלס הייתי סבבה לגמרי.
באפריל המצב בבית שלי התחיל להידרדר להרבה יותר צעקות, ריבים ואיומים, בעיקר מצד אבא שלי, מה שבעצם עורר אצלי טראומה ממנו שקרתה לי כשהייתי בת תשע:
בגדול אבא שלי הוא אדם עם בעיות מאוד גדולות של שליטה בכעסים. לא הייתי ילדה מוכה, אבל יותר מפעם אחת או פעמיים יצא שהכעס שלו יצא עלי במכות פיזיות, כי התחלתי להבין שהוא לא בסדר ולעמוד מולו. אני זוכרת שהוא היה רודף אחרי בקניונים והאבטחה היו תופסים אותו, או שהוא היה מתחיל לצרוח בבית ולתת לי מכות ואמא שלי הייתה מאיימת שהיא תתקשר למשטרה.
עד אפריל הדחקתי את מה שהוא עשה ואת כמה שזה השפיע עלי. כלומר, ידעתי שהוא עשה את זה, אבל חשבתי שזה נורמלי ולא התעסקתי בזה.
בקיצור, באפריל זה התחיל להתפרץ שוב; פחדתי לחזור הביתה, לדבר איתו, להישאר איתו לבד בבית וכשהוא היה בא לתת לי חיבוק, במקום לראות מישהו שאמור לאהוב אותי ולהגן עלי, ראיתי נטו שתי ידיים שבאות לפגוע בי ולהכאיב לי.
בסוף אפריל הפסיכולוגית שלי עזבה אותי, ונשארתי בלי פסיכולוגית ובלי טיפול.
לא הייתי מסוגלת לדבר עם אמא שלי. דיברתי עם החבר שלי על זה והוא עזר לי עם זה קצת והרגיע אותי כשהתחלתי להתחרפן, אבל לא באמת קיבלתי עזרה.
במקביל ביימתי, שיחקתי והפקתי בהפקה עצמאית שייסדתי, שהתחילו בה המון בעיות וריבים, והיה עלי עומס מטורף, כמובן עם העומס של בית הספר וכיתת מחוננים על כל זה.
בסוף מאי עברתי לפסיכולוגית חדשה, וישר התחלתי לדבר איתה על אבא שלי ועל הבעיות בבית במטרה לשפר אותן. במהלך הפגישות היא אמרה שהיא חושבת שאולי יש לי טראומה, והמליצה לי להיפגש עם פסיכיאטר.
ביולי הופעתי עם ההפקה, ובסוף ההופעה האחרונה היה פיצוץ בין שני שחקנים, שמאוד צעקו אחד על השני ואחד מהם ניסה להוריד לשחקנית השנייה את השמלה שלה (הבהרה: לא למטרה מינית, אלא כדי להבהיר שהיא מחוץ להפקה והיא צריכה להחזיר לו את התלבושת שלה), שבו אני קיבלתי התקף חרדה ישר כשזה התחיל, ורצתי עם החבר שלי מהאולם החוצה. כל הסיפור הזה נמשך יותר מחצי שעה אגב.
באמצע יולי טסתי לחול עם המשפחה שלי לשבוע, חופשה שמצד אחד קירבה אותי לאמא שלי וסיפרתי לה שאני מפחדת מאבא שלי, ומצד שני גרמה לי לפחד עוד יותר מאבא שלי, כי חצי ממה שהוא עשה בחופשה הזאת היה לצעוק ולאיים עלי ועל אח שלי (שהוא בקושי בן עשר ואוהב ומעריץ את אבא שלי). משם הקשר שלי עם אמא שלי התקרב מאוד והיא עד עכשיו תומכת בי ב100%.
אחרי זה אז המצב הנפשי שלי הלך והידרדר- היו לי התקפי חרדה ובכי כמה פעמים בשבוע אם לא כל יום, היה לי מאוד קשה לקום מהמיטה ובאופן כללי לתפקד. לדוגמה ישנתי אצל חברה שלי במסיבת יום ההולדת שלה, וכל המסיבה נכנסתי ללופ של מחשבות של "האם אבא שלי מתעלל באחי הקטן" ובקושי יכולתי לתפקד.
בתחילת אוגוסט היינו בסופש בירושלים, ובלילה התחילו לי משום מקום מחשבות על אובדנות. התחלתי להתחרפן כי לא הבנתי מה עובר עלי, התקשרתי לחבר שלי וסיפרתי לו, הוא הרגיע אותי, ואז שאלתי אותו איך הוא מרגיש והוא אמר שהוא קיבל התקף חרדה בגללי (הייתה לו קרובה שהתאבדה), והתחלתי להתחרפן מחדש. ממש כמה ימים אחרי זה נפגשתי עם פסיכיאטר, שאמר לי שיש לי חרדה גבוהה מאוד, טראומה וסממנים של דיכאון. יש לי פגישה נוספת איתו עוד בערך שבוע.
החלטנו בפגישה שאנחנו מעלים את מספר הפגישות שלי עם הפסיכולוגית שלי, ואם המצב שלי לא משתפר אז נתחיל לשקול טיפול תרופתי או טיפולים אחרים.
המצב שלי, כמו שאתם מבינים מכתיבת ההודעה הזאת, לא השתפר.
כל יום (וכשאני אומרת כל יום, אני מתכוונת לכל יום) יש לי התקפי בכי וחרדה, זמנים גדולים שבהם אני יושבת במיטה, בוכה ושונאת את עצמי, ואז איכשהו מצליחה לקום, ואחרי זה הכל קורה מההתחלה, אני יודעת שאני לא ניסיתי אף טיפול ושום דבר אבל אני פשוט מרגישה שכלום לא יכול לעזור לי. החבר שלי הפסיק לעזור לי והשיחות איתו התחילו להכביד עלי מאוד ולהרע לי במקום להועיל (הוא גם לא יציב נפשית- יש לו דיכאון כרוני והוא היה באשפוז פסיכיאטרי עד לפני שנתיים, וזה רק קצה המזלג), בדיוק היום התחלנו לדבר על פתרונות ושקלנו פרידה ופשוט התחלתי לבכות כמו מטורפת. אני יודעת שחלק מהזמן הוא עושה לי רע, אבל אני ברצינות אוהבת אותו ככ ופרידה שלנו רק תעשה לי רע ולפי דעתי תדרדר את המצב שלי. (ב ב ק ש ה אל תגידו "את רק בת 14, מה את יודעת על מערכות יחסים ואהבה", זאת לא הנקודה שלי ואני לא ביקשתי ביקורת על זה)
אמא שלי מנסה לעזור הכי הרבה שהיא יכולה, היא תומכת בי מאה אחוז כמו שאמרתי, וגם מעגל החברים שלי תומך בי ומנסה לעזור, אבל כל יום יש את הדבר הנוראי שקורה בו שפשוט משבית אותי.
לדוגמה כל השבוע האחרון נבחנתי לתפקיד בהפקה שאני הקמתי, ושאר צוות האודישנים השפיל אותי, ירד עלי וצחקו עלי בפומבי, מתחו אותי שעות על קבלת התפקיד ואז שלחו הודעות ארוכות ומלאות קללות שהיו אמורות להיות "סיבות לאי קבלה", ובאופן כללי אני לא מעבירה יום בלי לבכות, להישבר ולשנוא את עצמי.
אני לא מרגישה כאילו אני בן אדם חזק, אני איבדתי את כל הדברים הטובים שיש בעצמי, התחילו לי בעיות דימוי גוף והפסיק להיות אכפת לי מאנשים, הפסקתי להרגיש לפרקי זמן ארוכים ואני פשוט מפחדת. מעצמי ומהסובבים אותי.
מתחילות לחזור לי המחשבות האובדניות והדבר היחיד שעוצר אותי הוא זה שאני אהרוס לחבר שלי ולמשפחה שלי את החיים, אין לי שמץ של מושג איך אני אעבור את שנת הלימודים הקרובה או את השנה הזאת באופן כללי, ניסיתי להתחיל הפקה חדשה אבל זה פשוט לא עובד.
אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד כי כשאני מנסה אני מרגישה פתטית ולא מסוגלת להמשיך, אני לא יודעת אם טיפולים חדשים או כדורים יעזרו לי, אני פשוט ככ רוצה משהו שיעזור לי ותקווה למשהו שישפר אותי, ואני לא רואה אותו כרגע.
יהיו לי פגישות נוספות עם הפסיכיאטר ומחר על הבוקר פגישה עם הפסיכולוגית, אבל אני פשוט רוצה שיהיה לי את הדבר הקטן הזה שיעשה לי טוב.
פעם זה היה החבר שלי, והוא עדיין מנסה לעזור ואני עדיין רוצה שהוא יעזור, הוא פשוט לא מצליח וזה ככ מפחיד אותי: לאבד אותו, להידרדר למצב עוד יותר גרוע או לא יודעת מה.
מה שבסהכ אני מבקשת ממכם הוא לעזור לי למצוא את נקודת האור הקטנה הזאת ולהציע לי פתרון שיעזור לי ולחבר שלי (הערה: חשבנו על הפסקה עד שאני אשתפר, אבל חשבנו על זה כבר לפני חודש וכלום לא קרה- מי יודע מתי ואם בכלל אשתפר, ואני ככ לא רוצה לאבד אותו).
תודה שקראתם עד לכאן, ואם לא קראתם עד לכאן ורק רפרפתם על השאלה, אני מתחננת בפניכם שתקראו את כולה ותנסו לייעץ, אתם כבר פה ואני אשמח לכל עזרה שאני אוכל לקבל.
תודה.