להמשיך להיות טובה ולקוות לטוב?

לפעמים אני חושבת להיות ביץ', להגיד את האמת בפנים לאנשים.
"להכנס" באנשים כדי לעמוד על שלי ועל מה שנכון.
לשים פס על כל מי שאני לא באה לו טוב בעיין.
לחשוב קצת יותר על עצמי לשם שינוי.
אבל לעזאזל אני טובה מידי.
אני כל כך טובה מידי ואם זה לא מספיק, אני גם תמימה מידי.
אני חושבת איזה עשר פעם לפני שאני שולחת הודעה כלשהי מחשש שאולי חלילה זה יראה שפגעתי בהם או שלא הבינו נכון את כוונתי.
אני מאמינה למילים של אנשים ואז אחר כך מבינה שטעיתי לגביהם.. ובגדול.
באמת קשה לי להאמין שיש אנשים רעים בעולם, אני יותר מאמינה למשפט "אין בנאדם רע, יש בנאדם שרע לו".
אבל עם כל המצב במדינה, בעולם.. אני תוהה האם זה אמיתי? האם באמת אנשים יכולים להתנהג כה באכזריות? בלי לב? בלי מצפון אחר כך?
ואני תמימה במובן הטוב כי אני מצפה שבנאדם יתנהג כמו בנאדם.
ואז אני נופלת בזה כל פעם מחדש.
זה רק גורם לי לאט לאט פחות להפתח לאנשים..
פחות להאמין לדבריהם..
פחות להתחבר לעולם..
פחות להיות אני.
אין לי גם כל כך הרבה ניסיון בחיים, כמו למשל להיות בזוגיות.
אף פעם לא היה לי חבר.
ויש לי ידיד טוב שלא מזמן החליט להיות גלוי בפניי ואמר שהוא היה רוצה שנתקרב יותר כי הוא חושב שיש לקשר בינינו פונטציאל והדגיש לא מעט על מגע.
(שלשנינו חסר המגע)
כשהתייעצתי על כך עם חברה שלי, אז היא סוג גרמה לי לערער על זה.
היא אמרה שזה שהוא דיבר איתי בעיקר על מגע, זה לא נשמע הכי טוב.
ואני לא בדיוק חשבתי ככה וכשניסתי להסביר לה, ירד לי דמעות, כי אז הבנתי.. מה אני כבר מבינה בחיים האלו? זה עוד אחד שאני מאמינה לו ובסוף לא אתפלא אם אתאכזב?
יש לי חברות טובות, רק שאני מרגישה כשאנחנו מדברים על החיים, אני לא בוטחת במה שאני אגיד כי החיים כל פעם הוכיחו לי אחרת..
למרות שאני לא מתחברת לכל מה שהן אומרות, אבל מקנאה בהן שהן כל כך שלמות עם עצמן ועומדות על שלהן כי כך הן מרגישות.
אני יודעת שאני צריכה לעבור שינוי עם עצמי.
שינוי גדול.
מהרבה בחינות..
אבל זה כל כך קשה לי! כי אני נשברת בקלות.
וכשאני נשברת.. אני חושבת על מוות.
על מקום יותר טוב מהמקום פה על כדור הארץ.
אני לא רוצה להיות מושלמת, כי אין בנאדם מושלם.
אני לא רוצה להיות מאושרת כל הזמן, כי אני רוצה להיות גם אנושית.
אני לא רוצה להיות "מדהימה" או "וואו", כי מי שבאמת התחבר אלי, הוא יאהב אותי איך שאני.
אני רק רוצה לקום בבוקר עם חיוך ועם סיבה טובה למה כן שווה להלחם ולנצל את הקיום שלי פה בחיים.
אני רוצה להיות יותר נוכחת במשפחה ולהרגיש שאני חלק ממשפחה, כי מרוב כל מה שעובר עלי, אני בעיקר סגורה בחדר ופחות מפתחת שיחה איתם או הכי גרוע, עונה להם באחד/שנים מילים ונותנת להם הרגשה שפה הסתיים השיחה.
למרות שאם היה כל כך אכפת למשפחה ממני .. הם היו שמים לב לשינוי שחל בי ובאים לדבר איתי על זה, לפחות אח שלי .. אבל גם זה לא.
כולם עסוקים בעניינים שלהם, בחברים שלהם.. אז למה בכלל שאהיה ברשימה המועדפים שלהם?
וגם פה אני מתאכזבת.
אני יודעת שכדי להגיע למקום שאני רוצה להגיע, אני צריכה לעבוד קשה ו.. אני מוכנה.
רק איך להמשיך מפה?
להיות פחות טובה לאנשים?
לא לסמוך יותר מידי?
לחוות כמה שיותר אכזבות וטעויות שבסופו של דבר רק.. אשכיל מהן?