אין לי תקווה. אני כל כך עצובה. האם אי פעם לא ארגיש לבד?

הערה: בבקשה, מי שטורח לקרוא את מה שיש לי להגיד לא לשפוט/ להעביר ביקורת.
בבקשה תעלו את הפוסט, זה מאוד חשוב לי.
היי כולם:)
אני חיילת בת 20, משרתת ביומיות ביחידה בכירה בצבא כבר שנה.
מאז ומתמיד חיי החברה שלי מעולם לא היו הצד החזק שלי וזה משהו שכבר הרבה שנים שאני עובדת עליו באמצעות עזרות שונות. תמיד הייתי שקטה, מופנמת וחרדתית מפני הסביבה.
אין לי ספק שבשנה האחרונה עשיתי דרך משמעותית בנושא וחלק ניכר מזה התרחש באמצעות הצבא. אני גם לוקחת כדורים נגד חרדה, כדור אחד ביום שממש עזר לי והולכת למורה למודעות עצמית שגם היא מאוד מאוד עזרה לי.
חשוב לי מאוד לציין שגם ההתעסקות שלי בניסיונות לאהוב את עצמי לא ממש עזרו לי.

אני בכוונה כותבת 'עזר/ עזרה' ולא 'עוזר/ת' כי אני מרגישה שלמרות כל זאת, אני עדיין טעונת שיפור. בזמן האחרון אני תוהה עם עצמי האם באמת אצליח? מה יקרה אחרי שאשתחרר? האם אשאר לבד?
יש לי חברה אחת ממש טובה, זהו. זה לא שאני לא מתקשרת עם הסביבה פשוט אני לא מצליחה 'למגנט' אלי אנשים נוספים. מעולם לא היתה לי אהבה וזה משהו שמכאיב לי מאוד מאוד. אני רואה זוגות אחרים, בני דודים שכבר יש להם ואני קורסת בתוך עצמי. מרגישה כישלון. מרגישה לבד. אני תוהה אם אי פעם תהיה לי אחת כזאת. בזכות המורה למודעות עצמית כן התחלתי לפתח את עצמי ולצאת לדייטים דרך האינטרנט אבל לא מתחילים איתי במציאות בכלל למרות שאומרים לי קרובים שאני נראית טוב ושאני אדם מקסים ומדהים.
באחת הפגישות עם המורה למודעות עצמית פתחנו בקלפי טארוט ושאלתי שם מה חברים ליחידה חושבים עלי? התשובה שהיתה שם היא שהמצבי רוח שלי מאוד מאוד דינמיים, שלא יודעים איך ארגיש אז פשוט עוזבים אותי. חשוב לי לציין שאני לא שחקנית, אני אדם מאוד כן ואמיתי ולא מסוגלת להעמיד פנים שאני משהו שאני לא. אני גם אדם מאוד מאוד שלילי והשילוב של שניהם, כפי שאולי הבנתם לא עושה לי נפלאות.
אני מאוד עצובה, תמיד מנסה להיאחז במשהו שישמח אותי שזה בד"כ דברים טובים שעתידים לקרות (טיול בחו"ל/ יציאה כלשהי/ יום חופש וכו').
ניסיתי במשך מספר חודשים לעשות מחברת ולרשום בה כל יום/ פעם בכמה ימים דברים טובים שקרו לי באותו יום שזה הרגיע אבל לא הרגשתי שזה עשה שינוי ממשי בזה.
אמא שלי, שאני משתפת אותה בכל מה שקורה לי, אומרת שאני משדרת קשיחות ונוקשות לסביבה, שאני לא משוחררת.
גם מה שהמורה למודעות עצמית וגם מה שאימא שלי אמרו לי אלו דברים שאני מאוד מתחברת ומרגישה שהם נכונים.
אז ניסיתי לקבוע פגישה עם הפסיכולוגית שנתנה לי את הכדורים. נמסר לי שהיא בחופשה ותחזור באוקטובר לארץ, ניסיתי לקבוע פגישה לאוקטובר אבל לא הסכימו בטענה שלפי החוק חיילים מטופלים במערכת הבריאות של הצבא ולא מחוצה לה. כשדיברתי עם הפסיכולוגית הסכימה לדבר איתי בטלפון כשתחזור.
מעבר לזה מאוד קשה לי בבית. אני כרגע גרה בדירה שכורה בעיר חדשה(ההורים שלי בונים בית ועד שנעבור אליו אני גרה בדירה שכורה) קטנה עם אחותי בחדר. אחים שלי בחופש גדול כרגע וכל היום בבית, לא מכירים ממש אנשים פה והם כל היום בבית. זה משפיע על האווירה שלי בבית. אין לי פינה לעצמי וקשה לי לישון עם עוד אנשים במיטה כך שאני ישנה במיטה לא שלי, בחדר שאני לא מרגישה שהוא שלי ובלי פרטיות .
אני כל יום מדברת על מה שאני מרגישה עם אמא שלי ואני מרגישה כבר נמאס לה ממני, שאין לה כוח לזה יותר. כל פעם שאני מבקשת לדבר איתה במרפסת אז היא אומרת לי 'אני יוצאת החוצה לכמה דקות...' השבוע היא ביקשה ממני לא לדבר איתה על כמה שקשה לי, רק על דברים טובים וזה נתן לי להרגיש שאין לה סבלנות אלי.
אני לא מרגישה שהיא אוהבת אותי כמו שהיא אוהבת את אח שלי, ופשוט נמאס לי ממנה. לא מרגישה שבאמת באמת אכפת לה ממני.
גם היחסים שלי עם אבא שלי לא ממש טובים. הוא טיפוס, כל דבר מעצבן אותו, גם החרדה שלי מלעשות רישיון (שבגלל זה הוא מסיע אותי לכל מיני מקומות) ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן לדבר איתו על מה שעובר עלי.


אני מרגישה חסרת אונים. קשה לי. אשמח לשמוע עצות איך להשתחרר מבחינה נפשית, להיות אדם יותר חיובי.
אני מפחדת שלעולם לא אצליח ושלעולם לא יהיו לי חיי חברה, שלא תהיה לי אהבה.
עוד דבר שחשוב לי לציין שחשבתי על קורס NLP- המורה למודעות עצמית לא המליצה לי כי אמרה שאני אחת שרוצה תוצאות מידיות וזה לוקח זמן לקבל כאלה, שצריך לבוא עם המון אמונה לקורס כזה ואני לא ממש מאמינה בזה (דבר נכון אבל כבר אין לי מנוס).

אני שפכתי דברים מהלב ובגלל זה אולי כתבתי דברים בבלגן..
אשמח לשמוע ממכם עצות!!