לא מוצא את עצמי בחיים האלה

אני בן 22, השתחררתי מהצבא לפני חצי שנה. יש לי בעיה שאני פשוט לא "חי" את החיים ואף פעם לא נהנתי באמת ממשהו. אף פעם לא היו לי חברים קרובים או חברה, ובפעמים הספורות שכן יצאתי החוצה לא הצלחתי להנות וחזרתי עם בטחון עצמי נמוך הביתה. בינתיים הימים עוברים ושום דבר לא הולך להשתנות כנראה..אני לא עובד, בגלל שאני לא מצליח למצוא עבודה שתתאים לי מבחינת מרחק ותחושת סיפוק. אני גם לא יוצא כמעט מהבית ככה שההוצאות שלי פחותות וכך אני יכול לקיים את עצמי בינתיים.
עוד חשש שיש לי במציאת עבודה חדשה הוא הסתגלות חברתית..בצבא היה לי דימוי שלילי ולא הצלחתי ליצור קשרים, ואני מפחד שזה ימשך לתוך עוד מסגרת..
הימים שלי פשוט ריקים, יש לי שפע של זמן פנוי שאני לא יודע איך לנצל אותו. הספקתי לעשות פסיכומטרי בציון גבוה, אבל עד שנת הלימודים הבאה זה לא משנה משהו בחיים שלי.
מה אני עוד יכול לספר..פשוט קשה לי. יש לי בקושי 20 אנשים באנשי קשר, והיומן שיחות שלי מכיל רק שיחות מאמא ואבא(שהתגרשו לא מזמן) והמצב פשוט גומר אותי שנמאס לי כבר לדבר איתם ונמאס לי שאלו האופציות שלי ליציאה, זה פשוט מעורר רחמים.
אומרים שבטחון עצמי זה מאוד חשוב ואני מבין את זה, אבל באמת שאני כנה עם עצמי שאין לי שום דבר להציע לבחורה,או חברים בכלל. אני לא סתם קשה עם עצמי, אני פשוט לא בנאדם מעניין ואני לא חושב שאפשר לשנות את זה בכלל...
המראה חיצוני שלי לא הכי הכי, גובה 1.72, אין לי שום תכונה שנחשבת למושכת בעיני בנות. בגלל זה המצב דורש ממני ליזום שיחות..וכאשר אני יוזם, שום דבר לא יוצא מזה, בדרך כלל הבחורה מסמנת לי שהיא לא בקטע ואני חותך.
מה אני יכול לעשות? במבט לאחור אני רואה איפה עשיתי טעויות אבל אני לא יודע מאיפה להתחיל לתקן עכשיו. לצאת לפאב לבד זה עד כדי כך פאתטי? אנשים אמרו לי פעם שיש לי הבעת פנים של שביזות כזאת ולמרות שאני מנסה להסתיר את זה שאני לא הכי נהנה מהחיים...ספגתי כבר כמה עלבונות שגרמו לי להסתגר ולא לנסות יותר ליצור אינטראקציות חדשות. ההערכה העצמית שלי מאוד נמוכה אבל גם ריאלית, אני יודע שאני לא מושך ולא מעניין ואני לא יודע איך לשנות את זה אם זה אפשרי בכלל.
מצטער על האורך, אפילו שזה לא מתאר בקצת אפילו כמה אני מיואש כבר..תודה מראש לעוזרים.