חרדה חברתית קשה אני חצי מתה.  איך יוצאים מהבוץ הזה?!

אוקיי אני בת 21 ואני סובלת מחרדה חברתית.
אני אטמצט את זה כי אין לי חשק וכוח לרשום על הצרה שלי.
כמו שאמרתי יש לי חרדה חברתית כתוצאה מכך אין לי חברים בכלל אבל בכלל אילו לא אחד.
כל החיים שלי סבלתי מחרדה חברתית זאת אומרת אם זה ביסודי או בתיכון לא הייתי מדברת בכלל הייתי כמו גולם בן אדם שקוף, בלי חברים וגם בכול הזמן הזה היה לי אולי חברה אחת או שניים מהיסודי ועד התיכון שבדרג הסוג של האנשים שהיו חברים שלי היו בדרכ חלשים חברתית, ביישנים ונחמדים כאלה שידעתי שלא יפגעו בי בחיים (מה שמבהיר לי שאני מאז ומתמיד סבלתי מחדרה חברתית שלא הבחנתי שקיימת אצלי) ואף אחד לא הבין למה אני ככה. ואת האמת שאז גם אני לא הבנתי כל-כך. כאילו הרגשתי שיש בי שני צדדים מצד אחד הילדה השמחה החייכנית ומאוד חברותית ובעלת שמחת חיים ומשוגעת כזאת וכאילו מחוץ לבית ולגדרי הנוחות שלי הייתי בן אדם אחר כאילו משהו חוסם אותי מלהיות עצמי. תמיד אז חשבתי שזה נובע מביישנות או משו כזה, אבל עכשיו בגיל 21 הבנתי שאני סובלת מדבר שנקרא ״חרדה חברתית״. אני בכללי אדם שלא אוהב ישר להתמסכן ולחפש לעצמו הגדרות כל השנים הדחקתי את זה בתוך תירוץ שזה מביישנות ועכשיו שהתעמקתי בזה הבנתי זה משהו עמוק יותר. הגעתי להבנה הזאת מהסיבה שהבנתי שיש אצלי משהו לא בסדר באופי שלי ובשנה האחרונה הכול התפוצץ לי וזה ממש מציק לי, הבנתי שאני בן אדם שמפחד לדבר בפאלפון ליד אנשים, מפחד לאכול ליד אנשים, לא יכולה לדבר עם בני אדם אפילו אחים שלי ודודים שלי מבלי להסתכל לצדדים, כל מקום כשאני פוגשת אנשים חדשים יש לי לחץ בכול הגוף ואלפי מחשבות לא מפסיקות לרוץ לי בראש וכול מעשה שאני עושה אפילו פסיפס קטן אני חושבת אלפי פעמים אם לעשות את זה, ושאלות כמו האם אנשים מסתכלים עלי מה הם חושבים עלי, אולי הם חושבים שאני מוזרה, בכול מקום שאני עוברת ברחוב אני מתחננת לא לפגוש אנשים שאני מכירה רק כדי לא להיתקל בהם ולהצטרך לדבר איתם (כי בשבילי זה ממש אתגר) כאילו אני מרגישה שאין לי נושא שיחה עם בני אדם, אני לא יודעת על מה לדבר איתם ובכללי כשיוצא לי להתקל באנשים חדשים נגיד בעבודה או משו כזה אני לא מדברת כי אין לי חשק לדבר איתם ואני מרגישה כאילו הם לא יאהבו אותי או שאני ישעמם אותם או שלא יתחברו אליי וגם כשאנשים מדברים מביניהם הנושאים שלהם לא מעניינים אותי בכלל בגלל זה אני לא מנסה אפילו להצטרף לשיחה ואני שותקת. בנוסף לזה מאז שהבנתי שלפי ההתנהגות שלי אני סובלת מחרדה חברתית כאילו התת מודע שלי מזכיר לי תמיד שיש לי חרדה חברתית, וזה מוריד לי עוד יותר את הדימוי העצמי שלי ואני מרגישה שהביטחון שלי עוד יותר ברצפה או אולי אפילו קבור באדמה... וזה מה שגורם לי עוד יותר לא לנסות להיפתח לאנשים ולא להקל באנשים (אם עד עכשיו היה לי קצת מהאומץ הזה...כן כן אומץ).
חוץ מזה, אני עכשיו מבינה למה עשיתי שירות לאומי ולא צבא, וזה לא רק מהסיבה שאני דתייה ז״א זה לא הסיבה העיקרית למה לא עשיתי צבא ועשיתי שירות לאומי עם הזמן שהתעמקתי בזה הבנתי שהסיבה האמיתית למה זה בגלל החרדה החברתית שלי זה מה שהפריע לי להתגייס לצבא כי הצבא זו מסגרת אחרת ואת מוכרחה להיות עם אנשים 24 שעות והמסגרת בוא נגיד ככה יותר נוקשה ובתת מודע שלי פחדתי להכיר אנשים חדשים להיות במסגרת צבאית סגורה ולא להיות בסביבה הנוחה שלי ליד הבית, אני בטוחה במיליווווני אחוזים שאם לא הייתה לי את החרדה החברתית הארורה הזאת הייתי בטוח מתגייסת לצבא.
אני באמת ממש עצובה אני במחשבות על שה כבר חצי שנה אפילו יותר המחשבות לא יומאות לי מהראש וזה מוביל אותי לדיכאון אני באמת לא יודעת מה לעשות עם עצמי אני רואה את החיים של אחים ואחיות שלי ואנשים אחרים שהם חיים את החיים שלהם שיש להם חברים שהם מרגישים בנוח עם כל אחד ורק נהנים, בא לי לבכוווות אני ממש מקנאה בהם, אני עד כדי כך בודדה וחסרת חברים וחיים שאני חושבת שבחתונה שלי לא יהיה לי את מי להזמין בקטע כזה (אם יהיה לי את האומץ בכלל לצאת אם מישהו)
אני מתחננת לעזרה איך יוצאים מהבוץ הזה?!