מיואש, חסר כיוון בחיים, מרגיש שאני מבזבז את הזמן ומפחד להישאר תקוע

אני פשוט מרגיש מיואש.. אני בשנה השניה ללימודים שמשעממים אותי וזאת הפעם השניה באותו תחום. בפעם הראשונה פרשתי אחרי 3 חודשים אז חשבתי שאולי ויתרתי מהר מדי. אני לא מפסיק להלקות את עצמי ולבקר את עצמי. החיים שלי נהפכו לסבל. אני מצוברך, ממורמר ולא מצליח לראות איך אני יוצא מזה. אני בן 28, חי בעצמאות כבר 3 שנים. מחזיק דירה , רכב חדש ועבודה במשרה מלאה. לומד בשעות הערב אחרי העבודה. לכאורה הכל טוב. אבל חוסר הסיפוק והדכדוך לא מרפים ממני . אני מתבייש בתואר ובמכללה שאני לומד בה. הלכתי על משהו קל רק כדי להוציא תואר כדי להגיד לעצמי שלמדתי משהו ולא השלמתי עם זה שאהיה "חסר השכלה" אין לי בגרות ולימודים אף פעם לא היו הצד החזק שלי. אני נראה טוב, משתדל לשמור על תזונה וכושר. אבל לומד במכללת שקר כלשהו רק כדי להוציא תעודת הנדסאי שחשבתי שאני הולך לעשות איתה משהו והיום אני אשכרה מבין שאני שונא את התחום הזה. אני כבר בשנה השניה, בא ללימודים בכוח ומשתעמם מכל שניה שם. אני נשאר רק כדי "שיהיה משהו בכיס" ולא מעבר. הלכתי לתחום הזה גם מתוך הרצון ליציבות בחיים , רציתי להבטיח לעצמי עתיד עם מקצוע שיכניס לי משכורת טובה ושאוכל להנות מהחיים. (יש לי מלא תחביבים שעולים כסף) 3 שנים עבדתי במפעל המון שעות גם במשמרות לילה, רציתי לחסוך כסף לעתיד שלי, כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שזה זמני ושאני בתהליך חשיבה עם עצמי מה אני רוצה לעשות בעתיד. אבל השקר הזה נמשך יותר מדי זמן.. עבר יום, חודש, שנה, שנתיים, שלוש. אני מרים את הראש ומבין שלא הגעתי לכלום. חוץ מאשר להיכנס שוב ללימודים שאני שונא ושגורמים לי לסבל. ולעבוד בעבודה רק מתוך זה שאני "מוכרח" להתפרנס כדי לחיות בדירה שאני חי בה ולהחזיק את הרכב. לחזור להורים לא בא בחשבון לצערי. אחרת הייתי חושב על זה. הבית שלהם מאוד קטן ואין לי שם פרטיות. אני מבין שאני פשוט הורג את עצמי ואת הנפש שלי, קשה לי עם כל העומס הזה. יש לי יותר מדי רעשים בראש ואני לא מצליח להחליט ולדייק מה לעשות בחיי, המחשבות על העתיד לא מרפות. בנתיים הזמן עובר. חברים מתחתנים אחד אחרי השני וזה לא מוסיף להרגשה. לכאורה יש לי על מה להיות גאה, אבל אני לא מרגיש ככה. אני מרגיש שאני פשוט מתקדם לעבר עתיד של חרטה.
יש לי רצון להצליח ועם זאת אני מפחד מזה. לחיות חיים יציבים ולרכוש מקצוע בכל מחיר הגיע מהבית. גדלתי בבית בלי הרבה כסף ובשכונה לא טובה. הוריי גרים שם עד היום. כל החיים גדלתי בתחושה של חוסר יציבות כלכלית. תמיד מלווה אותי פחד ורצון להעניק לילדיי חיים יציבים כלכלית ולא להחסיר מהם כלום. הבעיה היא שאני כבר רואה את העתיד מול העיניים. אני רואה איך אני הולך לחזור הביתה מעבודה שלא מספקת אותי ולא מעניינת אותי. חסר אנרגיות, ממורמר. בערך כמו היום. המצב רוח שלי משליך על כל תחומי החיים. בעיקר עם נשים. קשר רציני לא היה לי בערך מאז שהשתחררתי מהצבא. רק סטוצים והרבה מהם. אני לא מאמין במה שאני עושה , ובמה שאני לומד. זה משליך על המצב רוח שלי ועל המוטיבציה שלי. אני משתדל בכל הכוח לשמור על שפיות וזה קשה. כי אני קם כל בוקר בתחושה רעה שהחיים פשוט לא יגיעו למקום טוב בצורה שבה אני מתנהל כיום.. אני פשוט נמצא בתוך לופ שלא נגמר. קשה לי להבין אם יש קשר ישיר ללימודים ולעבודה או שזה משהו בי שעצור ולא מצליח לשחרר.. אני רק יודע שכשאני כבר חושב על משהו שמעניין אותי בחיים החרדה מיד מבטלת אותו בטענה של: אין בזה כסף, זה לא יציב, אתה לא תצליח, גם אם תצליח לא תוכל לשמר את זה לאורך זמן וכ' וכו'...... ברור לי שרק פעולות ישנו את המצב. ובכל זאת, אין לי מושג מה עלי לעשות. אשמח לעצות מאנשים שחווים תחושות דומות ואיך לשנות את המצב, איך לפרוץ את הגבולות של עצמך לדעת מה אתה רוצה. להחזיר את ההתרגשות לחיים, לחייך..