לא מצליחה למצוא זוגיות למרות שאני עם אופי טוב ומוצלחת, מה אני עושה לא נכון?

היי:) זה ממש ארוך אבל ממש אודה למי שייקרא וישקיע מזמנו וייתן לי עצה ..
נולדתי לבית דתי, בתור ילדה שנחשבת יפה מאוד (ממש לא בשביל להשוויץ, באמת) אבל לא משנה כמה אנשים החמיאו לי והייתי מרוצה מלהסתכל במראה- אף פעם לא הרגשתי באמת יפה..
מגיל 4 עד 16 וחצי בערך חייתי עם אח שגדול ממני ב11 שנים שהיה מכה אותי ומוריד לי את הביטחון בעצמי בכל תחום שהוא (מראה, לימודים, הצלחה..) ההורים היו באים בשעות מאוחרות, תמיד הייתי בחוגים עד מאוחר או עבודות, וכשלמדתי לבגרויות (הייתי תלמידה מצטיינת) הוא היה מנסה להפריע לי ללא הצלחה(בדרכים אלימות מילולית ופיזית ) ..
לא ארחיב על למה ההורים שלי לא התערבו (בגדול הם חשבו שיש לו בעיה פסיכוטית שצריך להתמודד איתה והוא ישתנה.. הוא גם שיגע אותם) בבית ספר הייתי מרדנית מאוד , שנאתי את הרעיון שמכתיבים לנו איך להתלבש ושגמרתי את הבגרויות ניהיתי דתלשית (דתיה לשעבר) . שהתגייסתי ניסיתי לצאת מקורס מכים - בסוף הצלחתי- ובבסיס כל הזמן הייתי בולטת בלי כוונה והיו מעלים אותי משפטים כל הזמן. היום אני משוחררת , אחרי שאחי ניסה לחנוק לילה אחד את אמא שלי הם גירשו אותו מהבית , אני כל הזמן עושה שיחות להורים שלי שזה נטו לטובתם , והם ״האריכו״ להם את החיים והם מקשיבים לי ומאוד מעריכים אותי . חשוב לציין שתמיד אני מוקפת חברות , אמינה ונאמנה מאוד, רואה את החיים בצורה מאוד טובה למרות שהחיים שלי קשים עד עכשיו, כבר יודעת מה אני רוצה ללמוד (בקיצור .. כל מה שאחי הגדול לא .)
עם זאת , אני מאוד ״לא מחוברת לעולם״ חושבת על מלא דברים במקביל , קל לי לנתק קשר של שנים אם מישהו/י פגעו בי , ולא יודעת להחזיק מערכות יחסים (גם אם הגבר מראה שהוא מאוד בעניין תמיד הוא מקבל ממני תחושת ריחוק בדיבור בוואטסאפ).
יצאתי עם הרבה גברים שנראים טוב מאוד וטובי לב (הם בדרך כלל גדולים ממני ב5-6 שנים וזה בסדר מבחינתי), גברים שאהבו אותי ודווקה מצאו חן בעיני וניסו להתחיל איתי איכשהו זה אף פעם לא עבד וזה כואב לי מאוד:( .. ממבט ראשון חושבים שאני לא חכמה כל כך עד שמכירים אותי ולי הכי חשוב שהגב קודם כל יהיה עם אופי -ברור שגם המראה חשוב- אבל כמעט כבר אין כאלה .עם כל האנשים שאוהבים אותי אני תמיד הרגשתי וארגיש בודדה בעולם כי אני מוזרה ומרוחקת ..
כל הזמן דודות שואלות אותי איך אני לבד , אחת שאלה אותי אם אני לסבית (ניסיתי, ממש לא.. הלוואי שהייתי), ידידים שלי שאני פתוחה איתם ומ״החברה״ תמיד מתפלאים איך אין לי מישהו ואני לא יודעת להצביע על הנקודה ..
קשה לי עם הריחוק הזה, הלבד הזה בעולם (למרות שאני הכי לא נראת כזאת והכי מתחברת לאנשים), עם הרגישות הזאת לכל דבר, והעירפול בחיים .. זה נשמע שאני מתלוננת מדיי אבל קשה לי עם זה שאני נראת מאיימת ביופי , ובוגרת מאוד מאוד לגילי.
איך אני מתגברת על זה ? מה אני עושה לא נכון ?