חי בפנטזיות אובססיביות על החיים המושלמים

שלום,

אני מתמודד עם בעיה די ייחודית. מגיל צעיר אני מכיר את עצמי כאדם אובססיבי, כזה שנתקע על מחשבה מסוימת וחושב אותה שוב ושוב ושוב.
בשנים האחרונות התפתחה אצלי תופעה של התפלשות בדמיונות. מה הכוונה?
נניח עכשיו אני בן 24. אז כל פעם כשאני לבד בבית אני מתחיל להריץ לאחור את החיים שלי ולהשוות אותם למה שרציתי, ובגלל שמה שקרה כל כך רחוק ממה שרציתי שיקרה, אני מתחיל לדמיין איך חוויתי את "החיים הנכונים" כפי שאני תופס אותם, איך התחלתי לקדם את עצמי כבר בגיל 12, איבדתי את הבתולין בגיל 15, חוויתי את התיכון בדיוק כמו בסרטים ובנוסף כבר בתיכון פתחתי עסק ועשיתי המון כסף, התגייסתי לצבא ליחידה סופר-איכותית והייתי קצין מצטיין. אח"כ הלכתי מיד לאחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם, למדתי תואר ראשון בדיוק בזמן שהייתי צריך ללמוד אותו ובמהלך התואר חוויתי את חיי הקולג' כמו שרואים אותם בסרטים- מסיבות, סמים, אורגיות וכו', אח"כ מיד למדתי תואר שני בלי כל עיכוב וגם שם חייתי את חיי הקולג' והגשמתי כל פנטזיה שהייתי לי. בדרך שכבתי עם אלפי בחורות, עשיתי מיליוני דולרים, ובקיצור- חייתי את החיים הטובים וניצלתי כל תקופה בחיים בדיוק כפי שהייתי צריך לנצל אותה. "לפי הספר".

בפועל, בואו נאמר שהמציאות קצת שונה....

העניין הוא שאני מכור לדמיונות האלה. כל פעם כשאני לבד בבית אני בורח לדמיונות האלה ואני מרגיש סיפוק, כי זאת הדרך היחידה שלי לחוות את החוויה כאילו עשיתי הכל נכון בחיים ועקפתי את כולם. אני ממש נהנה כשאני מדמיין את הדמיונות האלה, אבל כשאני חוזר למציאות זאת נפילה כואבת, כי אני רואה מה יש לי במציאות וזה לא תואם את הפנטזיה.

חשבתי פשוט לקחת את הפנטזיות האלה ו"להקרין" אותן אל העתיד. כלומר כל מה שאני מדמיין שעשיתי וחוויתי בגיל צעיר- פשוט לשים לי את זה למטרה לעתיד, ולשכנע את עצמי שלא נורא שלא חוויתי את זה בדיוק בגיל שרציתי לחוות את זה.
אני יודע רציונלית שהדמיונות האלה לא תורמים לי בכלום חוץ מתחושת סיפוק רגעית, שאי אפשר לשנות את העבר, שלחשוב על העבר זה בזבוז זמן שמבזבז לי גם את ההווה והעתיד, אבל יש משהו פשוט אובססיבי וכפייתי באישיות שלי שמכריח אותי לחזור למחשבות האלה שוב ושוב. כאילו אם אני שוקע בפנטזיות האלה אז אני מסמן "וי", שכאילו חייתי את החיים הנכונים אז אני בסדר.
כשאני לא בפנטזיה- אני מרגיש תחושת אשמה שלא חוויתי ואני לא חווה את תקופת הנעורים כמו שצריך.