עושה דוקטורט. המנחה שלי היא אדם קשה נורא. היא מומחית בעלת שם עולמי. אבל יחסי האנוש שלה: לא שהם לא קיימים. הם כן. פשוט הם נוראיים.
היא הקדישה את כל החיים שלה למחקר. היא התחתנה, אבל גם בעלה הוא פרופסור. אין להם ילדים והם באים מוקדם בבוקר וחוזרים בלילה. היא עובדת מהבית בסופי שבוע.
עניין הוא שהיא גם מצפה מהסטודנטים שלה להיות כמהוה. היא לא מכירה בכך שיש שעות עבודה מוגדרות. היא יכולה לקבוע פגישה במשרד שלה ב-8 וחצי בערב. היא נותנת משימות בשישי בבוקר ושואלת בראשון בצהרים למה זה עוד לא מוכן.
היא יכולה ראות אותי מגיעה 10 בבוקר ולהגיד "עדיף שאת הזמן שהשקעת באיפור, הייתי משקיעה בלקרוא מאמר" כי מבחינתה אם באתי ב-10 זה אומר שאני עצלנית ובזבזתי זמן על מראה חיצוני במקום על עבודה.
כל פעם כשהיא רואה שיש לי בניה בציפורניים היא מגיבה בצורה של "תראו-תראו" כזה כאילו שאני באה בשמלת ערב לאוניברסיטה...
ולא שהיא לא מדברת איתי, או לא מחייכת. אבל מבחינתי אני - כלי עבודה. היא בטוחה שהיא "קנתה אותי" כי המשכורת שלי באה מהתקציב שלה. והיא אפילו לא שאלה פעם אחת (!) איפה אני גרה (היא לא מודעת שאני מגיעה מעיר אחרת).
והיא נותנת לי תחושה שאופן העבודה שלה זה מה שצריך להיות. רק עבודה בלי שום פנאי. עבודה כמו רובוט. עבודה. עבודה. ואם אני לא עושה כמוה: אין לי סיכוי באמת להצליח. רק נשים רובוטיות מגיעות להיות פרופסוריות.
והעניין הוא שהיא טובה מאוד בתחומה! היא בין האנשים המוכרים ביותר בהתמחות הזאת. היא מצוטטת ומופיעה בעיתונות. איך אני יכולה להתמודד עם זה. היא חזקה ומצליחה באמת.
מה לעשות? קריירה באקדמיה באמת תדרוש ממני להיות כמוה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025