עצב שלא עובר ואני לא יודעת איך להחזיק אותו, מה לעשות?

עוברת תקופה קשה. זה לא בא פתאום אלא לאט לאט...נכבתי. ופתאום חושך.
לשום דבר אין טעם, הכל מרוב שהוא שקוף כבר מגעיל אותי.
רואה אנשים בצורה אחרת, כאילו האמת היא אחרת. מעגל שהסתובב. זאת לא ההרגשה של לבד אלא כאילו התפרקה השרשרת ההכי יפה למיליון חלקים שנפלו והתפזרו. לעמוד ולהרגיש כאב עצום של אכזבה.
להרגיש שהכל עובר ליד ואני עוצרת קשורה לאיזה מקום ולא זזה.
בעצם חוץ משקט של משהו שהפסיק לפעול וקצת מרגיע כי אילחש את הכל, הכל ממשיך אבל עם חושך. כאב עצום ומרוב עומק הכאב, הכל תפל ואפשר לנוח אולי קצת תוך כדי.
לא מרגישה צורך לדבר על זה עם אף אחד. לא סומכת. בטח גם יביאו לי איזה סכין בגב יפה ככה בחיוך, ידקרו אותי במכה אחת, חלק. לא יכאב לי, רק אדמם.
בשביל מה צריך את כל זה? מישהו שאל את עצמו בשביל מה כל זה שווה? אם הרוב מאכזב, אתה משועבד לאיזו מכונה כלכלית, הכל מכור והכל מחושב בלי נשמה, בלי אמת ובלי תוחלת? מאיזה כסף בדיוק נהנים אם הוא צובע הכל בשחור? גם את הנשמה של האנשים.
אפילו לשקרים של השקרנים יש יותר פאר וכבוד מאשר אמת של אביון שצריך רק את פת הלחם שלו.
פתאום נשים במעגל הזנות הן רק חבורה של מסכנות, כשהזונות האמיתיות דווקא מתלבשות יפה עם הכנסה ממוצעת ומתפארות באיזה שקר שהמציאו ומכרו את הנשמה של החברים שלהן בנזיד עדשים. ובטעות קוראים לזה גם כוח.
מה שווה עולם בלי חברים ובלי אנשים שאוהבים אותך כשמה שביניכם זה לב?
עולם שמסריח מביוב שיוצא מאנשים שרכשו את הבושם המיובא והיקר ביותר, רק בלי אפקט כי הוא לא יכול לבשם נשמה מצחינה.
יש צדק. כן, הוא חלק מקבוצת כדורים בגלקסיה. הייתי שולחת לשם בשמחה את השחקנים שיש להם מילה אבל עם 30 מסיכות בו זמנית. להציב שם את כולם על איזו במת תיאטרון ולמחוא להם כפיים על המופע. יופי, חשבו שכולם מטומטמים.
אין לאף אחד ביצים, כולם זוחלים מתחת לרגליים של אחרים כדי להשיג משהו ואם אפשר גם לקשור לו את הרגל, יסנדלו גם.
לרוע יש פנים. יש לו אפילו מבט קבוע והתנהגות קבועה. אבל זה לא מעניין אותי יותר וכואב לי שלא מעניין אותי יותר כלום. מבחינתי שכל החרא עם האנשים שאוכלים ומאכילים אחרים יסתובבו עם עצמם, רק שיעשו את זה בצד כי זה לא מעניין אותי.
זה אפילו לא מירמור או תיסכול כי אף אחד לא הבטיח לי אחרת אלא סתם עצב שלא עובר.