תסכול, בדידות ודיכאון של גיל 30. איך לקבל חום ואהבה מהקרובים אלי?

שלום לכולם.

חוסר סיפוק, חוסר ביטחון, חוסר יכולת להראות ולקבל אהבה, רגשי נחיתות ופחדים הן לא תחושות זרות לי, אף פעם לא היו. אבל עכשיו כשאני כבר בן 30 וכמעט כל החברים שלי נשואים וחלק כבר עם ילדים או בדרך לשם, כשרבים מהם גם מצאו את הכיוון המקצועי שלהם, אני מרגיש את זה יותר מתמיד, בעיקר אחרי כמה שנים שגרתי עם חברים ולפני כמה חודשים עברתי לגור לבד. הלבד הזה מעצים את תחושת הבדידות כי עכשיו אין לי איך לברוח מהמחשבות, אני לא מפסיק לעשות עם עצמי חשבון נפש, או יותר נכון לקרוע את עצמי לגזרים במחשבות. הביקורת שאני מעביר על עצמי היא מטורפת ולרוב שלילית.

על פניו מבחינה חומרית לא חסר לי כלום, אני מרוויח לא רע וגר באחלה אזור בתל אביב וגם עובד בחברת הייטק בעיר, יש לי חברים, יש לי משפחה מבוססת שלא חסר לה, המראה שלי רחוק מלהיות רע ואני אפילו נראה טוב, אני עושה ספורט, משתדל לבלות כמה שיותר.

אבל - מסיבות שקשורות למשפחה שלי והאופן שבו גדלתי (הורים מאוד קרים, אבא שכמעט לא היה בבית בגלל העבודה היוצאת דופן שלו ואמא דכאונית עם התפרצויות זעם שלא התמודדה עם לגדל ילדים כמעט לבד כל כך טוב), יש לי המון שריטות שקשורות לאיך שאני רואה את העולם ולדימוי העצמי שלי. יש לי הרבה כעסים על ההורים שלי, שאגב לא התחילו רק עכשיו כשאני ממורמר בן 30, אלא כבר בתקופת הצבא לפני למעלה מ10 שנים.

בקיצור, איך מישהי שהייתי איתה תקופה קצרה אמרה לי? "יש לך הכל, אבל חסר לך כל כך הרבה". כי אני לא יודע להפגין אהבה ולהיות אינטימי בצורה אותנטית. אני מאוד חסר ביטחון. אובחנתי כסובל מחרדה חברתית/אישיות נמנעת ואני כבר שנים הולך לפסיכולוגית. ניסיתי כדורים, אבל זה ממש לא עזר לי וזה ממש לא מה שאני צריך. זה הרבה יותר עמוק אצלי, והעובדה היא שאני כבר כמעט 4 שנים לא מצליח להגיע למשהו שקרוב אפילו למערכת יחסים רצינית (לפני 4 שנים נפרדתי מהאקסית היחידה שהייתה לי, איתה הייתי שנתיים). ולא כי אני לא יוצא לדייטים, אלא כי משהו אצלי מרחיק נשים. לא כי אני לא יודע להתנהג, אלא כי אני פחדן מדי, הססן מדי, "ביישן מדי", קר מדי. אלה דברים שאני מרגיש כל הזמן ליד אנשים ובעיקר עם נשים, שחלקן גם טרחו להגיד את זה לי או במקרה שמישהו שידך בינינו, אז לו.

לפני 3 שבועות חזרתי מטיול למשפחה שיש לי בארה"ב, שבתכלס המטרה האמיתית שלו הייתה לפגוש בחורה חמודה לאללה שנדלקתי עליה, שקשורה למשפחה (לא קרבת דם או משהו כזה) ופגשתי באירוע בארץ, אבל גם איתה זה התפקשש, שוב בגלל שלא היו לי ביצים וחזרתי לארץ עם המון סימני שאלה כי לא העזתי מספיק למרות סימנים מצידה ולמרות שהתנאים היו לטובתי (סיפור ארוך אבל הנקודה מובנת). חודשיים וחצי חיכיתי לנסיעה הזאת, ובסוף קיבלתי עוד פצצה לפנים, שוב באשמתי הבלעדית. עוד בחורה שאולי עשיתי עליה רושם ראשוני טוב, אבל אז היא הבינה מי אני באמת. קשה לי להביע בעזרת המקלדת כמה הכישלון הזה שבר אותי, אני עד עכשיו לא מפסיק לאכול את עצמי, לא מאמין שככה זה נגמר אחרי הציפיות שהיו לי.

ואז זה היכה בי, ולא עוזב אותי עד עכשיו. אני בן 30 כבר, ואני עדיין לא מוצא את עצמי, לא קרוב לזה. אני עדיין מפחד לעשות צעד משמעותי עם בחורה, אני עדיין חסר ביטחון בעבודה מה שכנראה יימנע ממני להתקדם, אני עדיין לא יודע מי אני ומה אני רוצה לעשות בחיים.

אני כבר הרבה זמן חוזר מהעבודה בערב לדירה הבודדה שלי, לפעמים נפגש עם חברים, לפעמים יוצא, לפעמים עושה ספורט, לפעמים מבקר את המשפחה, לפעמים סתם נשאר בבית, אבל בשורה התחתונה הבדידות והמרירות אוכלות אותי מבפנים. אני לא מצליח לראות הרבה אור בקצה המנהרה, עכשיו יותר מתמיד. למרות שיש לי לא מעט חברים, האנשים הבאמת קרובים אליי - המשפחה שלי - מהם אני לא מצליח לקבל חום ואהבה. כמו שאמרתי, אני הולך לפסיכולוגית שיש לי איתה חיבור מעולה כבר שנים והיא עזרה לי בהרבה תחומים ולא יודע מה היה קורה בלעדיה, אבל זה עדיין לא מספיק.

אם מישהו מזדהה או סתם רוצה להגיב, אני אשמח.

תודה