הוא עדיין חסום מכל מקום, זה אומר שאני בהכחשה ולא המשכתי הלאה?

עברה כמעט שנה מאז שנפרדנו, (או מאז שהוא פשוט סיים את זה בצורה איטית ומלוכלכות, בפתאומיות, בלי הסברים.)
הוא היה הגבר היחידי שהצלחתי לאהוב, וזה אומר הרבה בשביל מישהי שכמעט לא מרגישה כלום אף פעם. לאהוב ככ חזק ששכחתי אפילו את עצמי בסיפור. כשהוא הלך הרגשתי אובדן כל כך ממשי שלא ידעתי מה עושים מכאן. איבדתי את עצמי יותר ממה שאיבדתי אותו, את העקרונות שלי, לא יכולתי לסמוך על עצמי יותר...שיקול הדעת שלי נפגם, הרגשתי טיפשה, ילדותית, שאני לא שווה כלום. הסתכלתי במראה ולא ידעתי מה עושים מכאן.
אבל כולם עוברים את זה, וכולם ממשיכים...
בהתחלה, פשוט מחקתי את האפליקציות שלי. (פייסבוק, אינסטרגם) כי לא חשבתי שאני מסוגלת לחסום אותו או למחוק אותו, או לראות איך הוא ממשיך הלאה בלעדיי. הייתי במצב נורא, ופשוט לא הייתי מסוגלת. אני לא בחורה קנאית, או אובססיבית ובטח שלא מזוכיסטית. אני לא אבלה את זמני בהתבוננות בתמונות שלו ובלנסות לחבר את הנקודות. לא מעניין אותי מה הוא עושה שם, עם מי הוא מדבר, ומי מגיבה לו. גם כשהיינו בקשר השתדלתי להעלים עיין. אז פשוט מחקתי הכל. בערך 4 חודשים שלא הייתי מסוגלת להתחבר נטו מהפחד שאני אראה משהו שיכאיב לי. גם לא רציתי להיות פתטית ולחיות את חיי מתמונה לתמונה מחושבת שאמורה לגרום לו לחזור או לתהות לגביי. ואחרי כמה חודשים ראיתי שהוא הוריד ממני עוקב באינסטרגם וידעתי שזו ההזדמנות שלי. עם כל הכאב מחקתי אותו מכל הכיוונים וחזרתי לחיי הרשת החברתית. אבל פה דברים התחילו להשתנות. עיצבתי את הפרופיל שלי בפייסבוק כדי שאם הוא ירשום את השם שלי הוא יראה דברים שבחרתי שהוא יראה. דברים ספצייפים, תמונות....
ואת העמוד באינסטרגם פתחתי. גם מאותן הסיבות ואז הבנתי שזה רמה אחרת של אובססיה. זה שוב להעביר זמן במחשבות ותכנונים לגביו.
אז חסמתי אותו, מהמון סיבות. לא רציתי איי פעם, אפילו בטעות, לראות תמונה שלו, או שה people you may know יציע לי אותו בחברים, לא רציתי בטעות לכתוב שם זהה לשלו ולהיתקל בעמוד שלו. לא רציתי שהוא יהיה חלק, אפילו הכי קטן, מהחיים שלי ובטח שלא דרך הזיוף האינטרנטי שגורם לכל דבר רחוק להרגיש כואב וקרוב.
עברה שנה מאז שזה ככה ואני הבן אדם המאושר עלי אדמות בקטע הזה. העובדה הממשית שאני לעולם לא אדע משהו שיכאיב לי לגביו גורמת לי לאושר עילאי.
לא באלי לעולם לראות תמונות שלו. לא באלי לדעת כלום. אפס סקרנות.... לא כי לא אכפת לי. פשוט אכפת לי מעצמי ואני יודעת שאני לא אעמוד בזה. המוח העקשן שלי יכול לגלות הכל. לשבת שעות עם המחשבות האלה, לחבר נקודות, להפנים, עד שאני אתפוצץ ממיגרנות ומבכי כי אני מדמיינת הכל ככ טוב ואוכלת תלב. למה? למה לי להוריד את החסימה ולהרגיש כאילו הוא קרוב כשהוא לא. הוא רחוק ככ, הוא כאילו בגלקסיה אחרת. עבר ככ הרבה זמן, שנינו עברנו שינוים, למיטב ידעתי יש סיכוי גדול שהוא לא בארץ בכלל. הוא לא פה. והוא גם לא יחזור. לעולם לא ניתקל אחד בשני. אין לנו דבר או מקום במשותף. לא חברים. לא מיקום.
כולם אומרים לי להתמודד ולהוריד את החסימה ולהמשיך כמו מישהי נורמלית...
ושהוא בטח מלא גאווה שאפילו שנה אחרי הוא חסום וזה כנראה מראה שכואב לי. אבל לא אכפת לי מה הוא חושב. אני פשוט מרגישה רגועה. שאני יודעת שלא משנה מה גם לא בטעות אני לא אפגע מהמעשים שלו. הרי לא נפגעתי מספיק? הדברים שהוא עשה לי... ממש טלנובלה. סיפור אהבה מזוויע וחד צדדי. כמובן שאני אשמה בחלקי... אבל אף אחד לא יןדע מה זה להיות בן אדם כל כך קר ואדיש, איך הכל היה עובר ליידי.. מחליק ממני.. בת 21 ועדיין לא עורר בי אף גבר יותר ממשיכה... כולם קטנים ככ ואני למעלה משקיפה על כולם באטימות. עד שהוא הגיע ושבר לי הכל. איך בורחים מאהבה? מכימיה? מחיבור? פשוט לא בורחים.
הוא ניצל אותי ופגע בי ועד היום אני לא בסדר. אז אני באמת שואלת, אם אני בהכחשה וטוב לי למה להפסיק?