מרגיש שאף אחד לא מבין אותי ואין את מי לשתף. אני עובר משבר גיל 20?

אהלן כולם, חייב להגיד שמרגיש לי מוזר לכתוב באתר הזה, למען האמת זו פעם ראשונה, פשוט אני מרגיש שאני מחפש תשובות כבר הרבה זמן ולא מצליח למצוא אותן לכן הייתי שמח לקבל עצות/תשובות...
אז ככה טיפה רקע, אני בן 20, בא ממשפחה אמידה פלוס, לא גר עם ההורים מגיל 17 (לא בעקבות איזשהו פיצוץ, יש לי הורים מדהימים ואני הכי שמח שיש לי אותם) פשוט בעקבות העבודה נאלצו לעבור צפונה, מעגל חברים רחב מאוד, יש לי בת זוג כבר שלוש שנים, עבודה קבועה עם משכורת נהדרת ביחס לגילי.
לפני כשנה חוויתי איזשהי מחלה שאילצה אותי לעשות פוס על אורח החיים שהיה לי, כלומר, לחדול כל פעילות גופנית ברמה הכי בסיסית שיש ואני בחור מאוד אקטיבי, שרגיל לעשות ספורט על בסיס יום יומי.
בעקבות המחלה השירות הצבאי שלי בספק, ואמורה להיות לי ועדה רפואית לקביעת פרופיל רק בעוד חצי שנה, כלומר גיוס בגיל 20.5 לפחות.
ועכשיו טיפה יותר תכלס, אני נמצא כבר במשך חודשיים בחוסר וודאות אחת גדולה, אני נודד בין ארבעה בתים שונים, לא מעוניין לחזור לגור עם ההורים כי מעגל החיים שלי מתנהל באזור המרכז, חברים מסתלבטים ואומרים שאני נווד.
לא אשקר, יש לי געגוע לבית, געגוע למשפחה, אבל לצערי אני מחכה שיחזרו לאזור המרכז כי מבחינתי זו לא אופציה לעבור לצפון.
התפקיד שלי בעבודה דורש ממני בגרות של יותר מ"ילד" בן 20, ולכן אני מרגיש הרבה יותר בוגר (משכבר הייתי בעקבות ה"לא לגור עם ההורים" שדרש ממני פיתוח עצמאות), מרגיש שאין תקשורת ביני לבין חברה שלי, היא נשארה מאחור בבגרות (בני אותו גיל) ואני בתחושה שלי רצתי כמה שנים קדימה. - - - יש לי פחד שאני אהיה אדיש, יש בי צד שאומר "בואנה אחי עברת מלא" אבל עוד צד שאומר אתה אפס תחכה לחיים האמיתיים זו רק טעימה על קצה המזלג.
אני לא מהאנשים שמשתפים, אני מגיל קטן לא מספר, שומר לעצמי ותמיד מצליח להתמודד לבד- הבעיה העיקרית היא שכרגע אני לא מצליח להתמודד לבד.
על הקושי של המעבר דירה של ההורים וה"לגור לבד" בגיל כל כך צעיר לא פתחתי מעולם מול הורי, כי אין לי כוונה להכביד עליהם, הם עשו את המעבר כדי לדאוג לילדים שלהם.
שאני מדבר עם החברים על העניין הם לא באמת מבינים, שאני משתף אותם בנושא חדש שמעניין אותי כמו נגיד לימודים אחרי צבא הם לא שם עדיין.
למרות היותי בן אדם מאוד חברותי (ואני מדגיש את המאוד)
מרגיש לבד בעולם, מרגיש שאף אחד לא מבין אותי, מרגיש שאין לי את מי לשתף, ההרגשה לא חדשה אני חווה אותה כבר הרבה זמן, פשוט אין לי פיתרון.

מה לעזאזל עושים, זה משבר גיל 20?, אכלתי משהו מקולקל, מה נסגר עם התחושות?