החופשה הפכה למשהו נוראי, נקרעת בינו לבין המשפחה, להישאר איתו או להיפרד?

זה התחיל מסטוץ, שהפך לשבתות שלמות שהוא איתי ובסוף לזוגיות, סהכ 3 שנים של היכרות..
בהתחלה ממש לא חשבתי שנהיה ביחד, הייתי מסננת אותו ולא מעוניינת להיפגש מעבר לסטוץ.. ופתאום משהו השתנה.
הוא היה הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם, החבר הכי טוב שלי. הדבר הכי טוב בחיים שלי. תמיד הקשיב לי לא משנה כמה "חופרת" הרגשתי וכמה זה לא מעניין, תמיד היה מייעץ לי, מעודד אותי ותמיד היה לו חשוב שאחייך.
אנחנו גרים רחוק אחד מהשניה ולא תמיד ניידים, עברנו את השירות הצבאי ביחד עם יציאות שונות.. פערים בין המשפחות (המשפחה שלו דתיה ושלי חילונית) התגברנו על הכל, לא משנה כמה קשה היה תמיד הסתדרנו, דיברנו על הדברים הסקנו את המסקנות שלנו וזה פשוט עבד. יכלנו להעביר שעות מנותקים מכל העולם ופשוט להנות מהביחד.
נסענו לחופשה עם המשפחה שלי ומשהו פשוט לא עבד, הוא לא הסתדר איתם וכנראה שהם לא איתו (תמיד קיבלו אותו כי הוא האהבה שלי ויעשו הכל שיהיה לי טוב אבל עדיין...) החופשה הפכה למשהו נוראי שבו אני נקרעת בין הרצון להנות עם המשפחה לבין הרצון להיות איתו כשהוא סובל איתם.. בסופו של דבר מיציתי, פעם ראשונה בחיים חשבתי על מה היה קורה אם זה היה גבר אחר ולא הוא ולמה הוא פשוט לא מסוגלת להנות איתם שאולי הוא לא מתאים ולא משתלב עם המשפחה שלי וכמובן,זה השפיע על היחס שלי אליו והוא התאכזב ממני ונפגע. .אבל מהר התעששתי כי ניסיון קטן לדמיין את החיים שלי בלעדיו פשוט לא הייתי מסוגלת.. הרגשתי רע שחשבתי ככה ודמיינתי את הסיטואציה הפוך. מיד ניסיתי לראות את הצד שלו ולעזור לו והבטחתי לדבר עם המשפחה שלי ושהדברים ישתנו הכל כדי שירגיש יותר שייך ויהיה לו טוב. כשחזרנו לארץ גיליתי שהוא רוצה הפסקה.. שתוך יום בערך הפכה לפרידה מבחינתו. הוא לא רוצה יותר.. היו פעמים בקשר שהרגשתי שאני נותנות יותר מעצמי כדי שניפגש מאשר הוא נותן ואני יודעת שגם מי שהכיר אותנו מקרוב חשב ככה ושלפעמים כל מה שאני משקיעה כדי שניפגש הוא מובן מאליו בעיניו, ניסיתי לדבר על זה אבל הצורת חשיבה שלנו שונה. הוא היה מסתפק ב24 שעות בסופש ביחד ואני נלחמת על כל דקה נוספת שאפשר להיות ביחד ומחכה לסופש הזה בצמאון... מאז אני מנסה לשכנע את עצמי שאולי זה לטובה, אולי אני לא צריכה כל הזמן להילחם על הקשר הזה.
מצד שני אם זה היה תלוי בי לא הייתי נפרדת ממנו... אני בוכה 24/7. לא אוכלת לא ישנה ולא מצליחה לתפקד ולא יודעת מה לעשות, במיוחד שאנחנו מדברים עדיין עד שניסגר על זה ב100 אחוז, וכל אחד יקח את הדברים שלו ונצא כל אחד לחייו.
אני כל כך רוצה אותו ולא מבינה איך הוא ויתר עליי, עלינו. בא לי לשנוא אותו ולשכוח כי זה כל כך כואב אבל אני כל כך אוהבת ומבולבלת..