לא מצליחה לשקם את הנישואים שלי מה דפוק בי?

זה יהיה קצת ארוך,
אני רוצה שתקבלו תמונה רחבה ותייעצו לי בהתאם, אין לי בעיה לקבל ביקורת קשה או כל מה שיגרום ללב שלי לזוז.
אז ככה,
נשואים 6 שנים עם ילד בן 5 , נשואים אבל לא באושר בלשון המעטה..
התחתנו כי אהבנו מאוד (או לפחות ככה חשבתי) וגם ממניעים רוחניים כלשהם,
הוא היה האהבה הראשונה שלי,
הגבר הראשון והיחיד שידעתי, נתתי לו הכל !!
ממש השתדלתי לרצות אותו ולא להחסיר כלום בבית.
המשבר התחיל כשהייתי בהריון, הוא התרחק ממני סלד ממגע איתי ממש הייתי צריכה להתחנן לסקס (ולא חסר לי שום דבר תאמינו לי אפשר להגדיר נראית טוב מאוד)
העדיף בילויים עם חברים מאשר לשבת איתי בבית ולראות סרט או משהו כזה.
זה נמשך שנתיים עד לרגע שבו החלטתי שאני לא מתכוונת להיות תלוייה בו כלכלית ויצאתי לעבוד.
בו זמנית ניסיתי לנטרל רגשות אליו כדי לא להיפגע מהדחייה שלו והוא מצידו לא עשה הרבה כדי לתקן.
בתקופה שלאחר הלידה לא עבדתי כדי לגדל את הילד בבית (לא היה לנו כסף למעון שעלה 2000 שקל) ולא לקחתי ממנו כסף.
תקופה מאוד קשה שבה הייתי כל היום בבית עם הילד בלי שקל לקנות לעצמי חולצה אפילו ועבדתי מדי פעם בניקיון כדי שיהיה לי דמי כיס.
הוא לא נתן לי כלום.
אגב, מהכסף של הניקיון הייתי עושה קניות כל שבוע ככה שכן עזרתי מהמעט שהיה לי.
מצאתי עבודה והכנסתי את הילד למעון תוך כדי ואני נמצאת שם כבר 3 שנים עם ראש מעל המים.
התבגרתי, התפכחתי ואפשר להגיד שנפתחו לי העיינים.
הפכתי לסופר וומן קונה הכל, מפרנסת, עובדת בעוד כמה עבודות מתקתקת את הבית ואת הילד קונה להם מתנות פשוט הכל!
והוא מצידו לא משקיע...
עם הזמן האהבה הלכה ודעכה עד למצב שפשוט נשברתי!
לא הבנתי למה הוא לא מעריך את כל זה..
הוא לא משקיע בי הרבה, אין לנו בילויים משותפים, אין סקס, אין שיחות נפש, אין חיבור כמו שחלמתי.
החלטתי להתגרש.
הוא כמובן התעורר ברגע שפתחתי תיק ברבנות ואני מצידי לקחתי בראש שאני פרודה.
יצאתי, ביליתי, נהנתי דיברתי עם אנשים וכן, מתייבשת להודות אבל ניהלתי רומן טלפוני קטן בשביל הריגוש.
שנה שלמה של משבר שרק הלך והחמיר והוא מצידו לא מוכן להתגרש(למה שירצה אני עושה פה הכל הרי...)
נלחמתי בו ולבסוף נכנעתי.. הילד גדל ולא רציתי שיפגע מהגירושין, ראיתי גם נשים גרושות שעוברות גיהינום מבחינה כלכלית וזוגית והעדפתי את המוכר והבטוח עד כמה שהוא לא טוב.
זאת תקופה לא מבוטלת שאנחנו מנסים לעשות "שלום בית",
אפשר להגיד שהוא מנסה לתקן,
פה ושם עושה קניות בעצמו, לפעמים מסדר קצת כביסה אבל לא משהו יוצא דופן.
אני החלטתי לנסות לתקן אבל לא הולך לי,
אני לא מרגישה שייכת,
הכל נעלם!!
אם פעם היינו מצליחים לקיים יחסי מין (תחת השפעה כלשהי) היום זה לא קורה.
הבן אדם מנסה לחבק, לנשק לגעת ואני מרגישה שהמגע שלו שורף לי!!
אני מכריחה את עצמי ונלחמת מבפנים אבל אני פשוט לא יכולה..
נסענו סופ"ש לחו"ל, היינו בסוויטה מהממת עם כל הטוב שאפשר רק לבקש,
התאמצתי באמת, הבאתי לנז'רי סקסי במיוחד חייכתי הרבה ניסיתי להימנע מוויכוחים (והיו לא מעט בלשון המעטה) בלילה הראשון זה עוד עבד איכשהו, עשיתי את מה שצריך ונלחמתי בעצמי עד כאב.
בלילה השני, לא יכולתי.. מצאתי את עצמי בשעה 23 בלילה במיטה עם סדרה ואלף תירוצים ובעיקר כאב לב.
הוא יכול לשכב לידי ערום ואני לא זזה כמו מומיה!! ואני בחורה מאוד מינית, או שלפחות ככה הייתי בעבר..
התחלתי לחשוב שאולי אפילו יש לי בעיה רפואית מרוב שזה לא עושה לי כלום כלום כלום כשהוא לידי.
אתם בטח שואלים למה אני עושה את זה לעצמי?
גם הוא יודע שכל מה שקורה איתי זאת תוצאה של ההתנהגות שלו בעבר..
אני פשוט מפחדת לקחת אחריות כזאת על החיים שלי.
במובן מסויים כואב לי עליו, אני בחורה שיודעת להסתדר בכל מקום המון אנשים אוהבים אותי ואני מאוד מחוזרת.
הוא ההיפך הגמור ממני ואני מרגישה אחריות לעתיד שלו.
מציינת שהוא מרוייח פי 3 ממני ולפעמים מבקש ממני כסף או רוצה שנתחלק חצי חצי בהכל- רכב, קניות, דלק וכו"
הדבר המשמעותי ביותר שמקשה עליי זה הדיבור עם הילד על אח קטן,
הוא כל היום מדבר על זה שמשמעמם לו והוא רוצה אח כמו שיש לכולם ואני מתה מבפנים כי אני יודעת שאם היו לי נישואים נורמליים הייתי כבר עם 3 לא עם 1.
המחשבה שלי מתחלקת לשתיים:
1. להביא ילד בשביל הבן שיש לי כדי שהוא לא ישאר לבד ואני "אבטח" אותו מבחינת זה שאם מחר אתגרש לפחות הוא לא יהיה לבד בעולם. (הדבר גובל באגואיסטיות ולא הייתי רוצה שהילד השני יבוא לבית אבוד מראש ויצטרך לגדול במשפחה מפורקת וזה מה שמכביד עליי את ההחלטה.)
2. לקום וללכת ואולי לפספס זמן היסטורי שבו אני יכולה להרחיב משפחה ומה שיהיה יהיה.
אני נשמעת מבולבלת ואני באמת מרגישה ככה,
להישאר או להתגרש?
להביא עוד ילד או לא?
האם אצליח אי פעם לאהוב אותו שוב?
אני על סף שיגעון לא מכירה את עצמי כבוייה ועצובה...