אין יותר אף אחד שמבין אותי, אני מרגישה כל כך רע ובודדה...זה יעבור?

אני לא יודעת מה בדיוק קרה. ואני לא יודעת למה. אבל אני יודעת שאיבדתי מישהו. והוא כל כך חסר לי. עברו כמעט שלושה שבועות, זה לא נשמע הרבה אבל זה מרגיש כמו נצח. ואני חושבת על זה כל הזמן. יש לי בחילות בגלל זה. אין לי תאבון. יש לי חור בלב. ועולות לי דמעות בעיניים כל הזמן מלחשוב על זה. אני ניסיתי להדחיק אבל אני לא מצליחה. זה פשוט כל הזמן נמצא שם. החור הזה. ואני מרגישה כאילו זה לא יכול לעבור לעולם, כי זה היה מיוחד, כל כך נקשרתי אליו, לא במובן הרומנטי, אבל הוא היה חשוב לי. ועכשיו זה תמיד יהיה לי חסר. יש לי מועקה תמידית. אני מרגישה נורא.
יכול להיות שהוא 'לא שווה את זה', כי הוא אפילו לא טרח להסביר. אני לא מצליחה לחשוב על מה עשיתי לא בסדר. כשאני לא בסדר אני בדר"כ מודעת לזה... אולי לא באמת איכפת לו כמו שלי איכפת, ולכן גם לי לא צריך להיות. אבל אני יודעת בוודאות שבהתחלה גם אני הייתי חשובה לו. לא הכרנו הרבה זמן, בסך הכל 4 או 3 חודשים, ולא ראינו אחד את השני הרבה. אבל דיברנו המון, ואף פעם לא היה מישהו שהיה לו נורא איכפת ממני ולי ממנו כל כך. אף פעם לא היה לי מישהו שיכולתי לדבר איתו, ואני יודעת שגם הוא היה במצב הזה. שנינו לא הרגשנו לבד יותר כשדיברנו.
אני באמת לא יודעת מה קרה. כרגע אני יודעת שכבר יש לו עכשיו קשר יחיד אחר שמאוד טוב לו בו, והוא לא איתי... פעם זה היה איתי. פעם גם אני הייתי היחידה. ואני באמת לא מבינה מה לא בסדר איתי עכשיו. למה הוא החליט לנתק את הקשר? אני לא בסדר מספיק? אני לא מסוגלת לנסות לשאול. ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי טובה בלדבר שיחות מהסוג שהיו לנו, כי אף פעם לא היו לי הזדמנויות לכאלה. אני לא טובה באף סוג שיחות למעשה. אבל ניסיתי, אני דווקא לא חושבת שאני מאוד גרועה, ובאמת היה לי איכפת ממנו מאוד, והוא ידע.
עכשיו הלבד שהרגשתי פעם גרוע פי אלף. תחושה כל כך מרה...
זה יעבור? בבקשה תגידו לי שזה יעבור! בבקשה תגידו לי שעוד מעט לא יהיה לי איכפת יותר, שלא יהיה לי איכפת יותר לעולם, שזה יפסיק כאילו אף פעם לא היה :(
כואב לי בחיים האלה ואף אחד לא מבין אותי כמו שהוא הבין... זה מצב כל כך נדיר, והוא היה נדיר. לא קיימים הרבה אנשים שיכולים לראות ביחד את המעבר בעולם... אולי אף פעם לא יהיה לי יותר קשר אמיתי עם מישהו. אף פעם לא ידעתי כמה שזה יכול לחמם בזמן סופת שלג קפואה. אף פעם לא נקשרתי ככה לבן אדם, אף פעם לא חשבתי שאני מסוגלת להיקשר ככה לבן אדם.
אני מרגישה כל כך בודדה. אני מרגישה שאני בן אדם שאי אפשר לשאת, לקבל ולאהוב, וזה יהיה כך תמיד. כי מדובר בי, זאת אני. מי אני בכלל? אני כלום. אני לא רוצה לחיות ככה. אני רוצה למות. להרגיש שאני לא לבד גרם לי לחשוב שיש טעם לחיים. עכשיו הטעם כל כך מר... אני לא מצליחה לדמיין לעצמי 'טוב' בעתיד. ואני לא יכולה לסבול את הכאב. אני תמיד אהיה לבד? אני לא מצליחה לחשוב על משהו אחר ולהתרכז בדברים, ואני רוצה למות לפעמים, אני רוצה לצרוח את נשמתי, אני בוכה כל יום :(

אני מאוד מעריכה את הקוראים והמגיבים, תודה לכם...