היי חברים יקרים!
קצת רקע על עצמי:
אני בת 24, עם 2 ילדים מתוקים בזוגיות חמסה חמסה חמסה! :)
עובדת בהייטק, מנהלת בקרה בחברה בינונית ומשפחתית ו.. חושבת שזו לא הקריירה שייחלתי לעצמי.
העבודה שלי עכשיו מאוד נוחה, אמנם היא אינטנסיבית ודורשת, אך השכר והתנאים מאוד הולמים והבוס מהמם. מרגישה שהמקום שאני נמצאת בו הוא מאוד משפחתי בפאן שכולם רוצים שהחברה תצליח והיא מצליחה ולכולנו תמיד אכפת ממה קורה בתוכה.
באמת שזה נשמע חלום.. וזה באמת ככה.
הבעיה היא כזאת.
הלכתי לתואר במערכות מידע בגלל שיש לי ראש מאוד ריאלי והתחברתי לתחום והמון המון דחף מההורים ללכת למקצוע שיש בו שוק וכסף. "זנחתי" את כל האהבה שלי לשיחות עם אנשים, לעבודה עם נוער וקשישים - מה שבעצם הכי אהבתי בתיכון לעשות!
(ואין מה לעשות, אוטומטית, כשאדם עובד בעבודה שהיא מאוד ריאלית, החושים שלו מתחדדים טוב מאוד בתחום הזה, וזה בא על חשבון תחום אחר שלא מטופח.. מה שבעצם היום אני רוצה כן לטפח)
אני מאוד רוצה את האומץ לקום וללכת.
הלב שלי בכלל מחפש את האנשים, לא את המחשבים.
חולמת כרגע ללמוד רפואה ומאמינה שברגע שיהיה לי את האומץ לרוץ על זה - אני בטוחה שאצליח!
אבל שוב, אין לי את האומץ של לעזוב את מקום הנוחות שלי כרגע ולהתחיל מחדש.
אני תמיד הייתי טובה בלייעץ לאנשים אחרים ולדחוף אותם שירוצו אחרי החלומות שלהם, לא משנה מתי, אפילו בגיל 50..
אבל כשזה מגיע אליי, אני מפחדת לקום וללכת כי יש מחויבות למשפחה. לילדים.
והרבה "מה אם".
אני יודעת שהמון אנשים פה יקראו את הפוסט ויגידו שאני נמצאת במקום מאוד טוב ובגיל מאוד צעיר ושהיום מאוד קשה להתקיים בלי משכורת נאה - אבל שוב, אני מרגישה שזה לא זה.
אני באמת מרגישה שהשליחות שלי היא עבודה עם אנשים.
יותר מכך, אני מאוד רואה אותי בתור "רופאה" אנושית, אנרגטית ופשוטה, אך שאוהבת להעמיק, לחקור וללמוד.
אבל הפחד הזה, מהלא נודע, מרתיע קצת.
מאוד מקווה שיהיה לי את הכוח והאומץ להתחיל מחדש.
כי לכולם מגיעה הזדמנות כזאת, כל פעם!
אשמח לעידוד ותמיכה, ואפילו גם לדעות שונות :)
תודה רבה לכם!
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות