האם להיפרד ממנה למרות האהבה שיש בינינו?

שלום לכולם (:
אני בזוגיות 10 חודשים, מתגורר יחד עם זוגתי ולאחרונה ממש החלטתי על פרידה ממנה.
אני נפרד ממנה ביוזמתי והלב שלי כואב מאוד. מצד אחד אני עצוב בשבילי על קשר שהשקעתי בו הרבה זמן, קשר שנתפס בעיני כזוגיות אמיתית מכבדת,תומכת, מכילה ואוהבת. מצד שני כואב לי עליה על שברון ליבה, היא מקבלת את זה נורא קשה וזה מובן לי אבל עדיין מאוד קשה להכלה וקבלה.
הייתה בינינו זוגיות נפלאה. היינו טוטאלים אחד עם השניה. מדברים על הכל מהכל. והנה הגיע רגע בו אני מקבל החלטה על פירוק הזוגיות הזו.
אני חושב שהקושי הגדול נובע מכך שהייתה אהבה גדולה ונשארה אהבה גדולה. גם עכשיו, לאחר שגמרתי אומר להיפרד. אני עדיין אוהב אותה. נזכר ברגעים היפים שלנו, וכעת היא נמצאת לנגד עיניי שבורה ובוכיה. זה תלוש מהמציאות.

ההחלטה גמלה בליבי לאחר עניין מסוים, עניין מהותי מבחינתי שהיה שם לאורך כל הקשר. תכונה מסוימת שלה. מעולם לא קיבלתי את התכונה הזו בה. כפי שציינתי היינו מדברים על הכל. גם על זה היינו מדברים ומנסים לשנות. אני חושב שאפשר לאפיין את זה בהרבה מושגים אך שורש העניין הוא - חוסר בטחון שלה, חוסר אמון מצידה, הערכה עצמית נמוכה - אלו הדברים שגרמו למשברים חוזרים בינינו. יכול לקרות משהו מסוים והיא תפרש אותו כחוסר אהבה שלי אליה, ניסיון פגיעה. היא חווה התקפה על עצמה כאילו מישהו עושה לה משהו, כאילו מישהו פוגע בה. אך המציאות האובייקטיבית שונה לחלוטין. המציאות היא שהכל בסדר והכל טוב. אך ברגעים שהיא חווה את זה היא מתפוצצת ומגיעה לרמות כעס וזעם מטורפות, יחס משפיל, ואף גידופים. כל מי שסובב אותה נפגע מאוד מההתנהגות הזו. לוקח לה זמן לא מועט להתאפס על עצמה ואז היא מבקשת סליחות וכועסת על עצמה שהיא התנהגה ככה.

בהקשר הזה יש שני דברים. האחד - שדיברנו על כך רבות ואיכשהו ברגע האמת היא נכשלת בזעם הזה. בדמיונות שלה, אף שאני שומר על קור רוח ומעיר לה בצורה יפה על מנת שתבין רגע את הסיטואציה. אני מנסה להביא אותה ברגע הזעם למודעות שהיא כועסת עכשיו על לא כלום. מנסה להזכיר לה שהיא סתם תכעס על עצמה אחר כך.
זה לא עוזר.
הדבר השני-הקרובים אליה ברגע שנחשפים לכך הם מזדעזעים גם, נפגעים, אך מאוד מהר סולחים. בסופו של דבר הם לא בן הזוג שלה. אני לעומת זאת נשאר עם הרגשת המרירות הקשה גם זמן רב לאחר המעשה כיוון שאני נשאר איתה לתמיד.

זהו. זה הגורם שלי לפרידה ממנה. היא מאוד אוהבת, מאוד משקיעה, מבחינת כל אספקט בחיים וזה הדדי, אך העניין שדיברתי עליו לעיל הוא כמו חור שחור בעיניי שטורף הכל כל פעם מחדש.
הפעם הזו שהחלטתי להיפרד זה לאחר זעם נוראי שלה לאחר שרצתה לעשות בשבילי משהו טוב. לאחר שחגגה לי וארגנה לי מסיבת יום הולדת, זעמה עליי שאני מתחיל עם אחרות למרות שלא היה ולא נברא. היא כבר הספיקה להצטער על כך. אבל זה לא מה שאני מחפש אני לא מחפש שהיא תבקש ממני סליחה. נפגעתי מזה כמו כל אדם אך אני מספיק טוב עם עצמי לדעת שאצלה האישיו. פשוט הייתי רוצה שהייתה מצליחה להתגבר על הדבר הזה - לכל הפחות לשפר את זה. אם אפשר לשפר אפשר לתקן.

היא טוענת הפעם שהיא הבינה הכל עד הסוף. שזה לא יחזור שוב אף פעם לעולם.
היא החליטה שהיא מפסיקה לשתות כי זה מביא אותה מהר מאוד לסף שלה. היא מאוד כואבת וכועסת על עצמה. אני עדיין אוהב אותה!!!!

עם זאת ההחלטה שלי נובעת ממקום של הסתכלות כוללת ככל הניתן מבחינתי. אני רוצה להתמסד, ילדים, משפחה וכל הטוב הנלווה לכך.
אך האם זו האישה המתאימה לשם הדבר הנעלה הזה? האם כל חיי אחיה בסוג של התעללות רגשית ונפשית מצד האישה שלי? האם היא יכולה באמת לשנות? האם אני צריך לעשות קאט ולסיים עם זה? האם להילחם ולהתגבר זה להישאר איתה או לעזוב אותה ולהמשיך הלאה?