מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי קשה מבחינה חברתית, מעולם לא היו לי חברים.
בבית הספר היסודי עברתי ממש התעללות, העולם לימד אותי להיות נוקמת, לא חברתית, כעס יתר, חסרת גבולות ובכללי, בן אדם דוחה.
היה לי את עצמי וזה הספיק לי, שיחקתי עם עצמי, דיברתי עם עצמי, לא סבלתי נוכחות של אנשים אחרים. היה לי טוב לבד.
הגיעה כיתה ז' והייתי צריכה לעבור לחטיבה.
בחרתי לעבור לבית ספר שבו לא היו אף אחד מהשכבה הקודמת שלי וזה היה לי נפלא, התחלה חדשה.
עוד מהיום הראשון הייתי נחושה בדעתי למצוא חברים.
בשנה הראשונה לא ממש הלך אבל מהשנה השנייה התחלתי לפרוח, אני יכולה להגיד שאני בין הילדות הכי אהובות!
אבל בזמן האחרון התחלתי לתהות למה. אני לא נחמדה, אני נתקפת בהתקפות זעם וצורחת על חברות שלי ובוכה סתם בלי סיבה. אני פשוט לא בן אדם שנעים להיות איתו (אמא שלי טורחת להזכיר לי את זה שוב ושוב וזה עוד דבר, היא לימדה אותי להאשים את עצמי בכל דבר שקורה, לא משנה אפילו אם זה לא קשור אליי.)
פתאום אני מרגישה שנעשיתי חלשה, ממש כמו המקובלות בבית הספר הקודם שלי, רגע אחד של בדד שובר אותי. ממתי אני זקוקה לחברים? להיות לבד מעולם לא הפריע לי, אז למה פתאום זה כן? מטומטמת. נתת לחברות לעלות לך לראש. לקלקל את החומה הבלתי שבירה שנבנתה לבנה- לבנה על ידך במשך שנים!
זה טוב? זה רע?
במיוחד עכשיו, התאהבתי בחברה הכי טובה שלי.
פתאום אני זקוקה למישהו, מתגעגעת אליו כשאני לא בקרבתו, חולמת עליו בלילה ובכל שניה ביום. איכס! מה נהיה ממני! חלשה.
אני מסתבכת עם עצמי, אני רוצה חברים? כן. אולי בעצם לא? אני לא יודעת להבין מה אני רוצה!
מצד אחד אני כן רוצה חברים, מצד שני בניתי לעצמי כל החיים חומה שתגן עלי ופתאום היא מתפרקת לרסיסים.
אני גם פוחדת ממה שיהיה בתיכון, כי אם אני אכן רוצה חברים, אני פוחדת שלא יהיו לי שם. אני גם ככה לא יודעת איך יש לי חברים עכשיו.
תעזרו לי לעשות סדר במחשבות שלי. בבקשה!
נ.ב.
צירפתי שיר שאני מזדהה מאוד איתו, במיוחד עם ההתחלה, ובנוסף, התחביב הכי גדול שלי הוא שירי סרטי דיסני.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות